עדנה היכל בחרה להסתכל למוות בעיניים ולפגוש אותו בתאריך ובמקום שהיא תקבע. התאריך והמקום שבחרה היה בסוף השבוע האחרון. ביום שישי בשעה 13:00 בצוהריים, עדנה נכנסה ל"בית הכחול" השוכן באזור העיר ציריך בשווייץ, שתתה משקה ונרדמה.
באותה שעה, בתה מאיה וחבריה הרבים של עדנה התכנסו בבית הכנסת הרפורמי של קהילת "אור חדש" בחיפה, וערכו טקס פרידה מאישה שמותה, כמו חייה, היו לא שגרתיים.
עדנה היכל נולדה באוגוסט 1941 ברחוב מרגולין בשכונת בת גלים בחיפה. היא התגוררה בשכונה עד גיל 6, ואף זכרה את האירוע בו הוכרזה המדינה ב-1948.
הבת מאיה: "היא סיפרה לנו על אירוע בבניין הקזינו, בו נשא דברים רב השכונה. הרב כל כך התרגש מהקמת המדינה, ומרוב התרגשות נפטר בתום הטקס. בהמשך היו ריקודים ושמחה גדולה על הקמת המדינה. כך סיפרה לי אמא".
בגיל 6 עברה עדנה להתגורר עם אמה בשושנת הכרמל. אביה שירת בבריגדה היהודית, ונעדר מהבית בשל שירותו באירופה. האב חזר לארץ ב-1946, ועל גידולה הייתה אחראית בעיקר אמה.
הימים היו ימי טרום הקמת המדינה וראשית ימיה של המדינה היהודית, ובתי הספר היו בתחילת דרכם. עדנה נאלצה לעבור מספר בתי ספר. היא למדה ב"ריאלי" מרכז הכרמל, זכרון יוסף ותיכון חוגים. "אלה היו בתי ספר צומחים, ובכל פעם היו צריכים לעבור כיתה. כבר אז, בריאלי רצו כסף", מסבירה מאיה.
עדנה סיימה סמינר גננות, ובשירותה הצבאי שירתה בשלישות בגדוד מילואים. מאיה, בתה היחידה, מספרת כי בשום שלב לא היה נוכח אבא בחייה. "אמא הייתה מהאמהות היחידניות הראשונות בישראל. בשנת 1978, כשרצתה להביא לעולם ילד, ומאחר שלא פגשה ב'אחד', היא החליטה להביא בעצמה ילד לעולם. זה לא היה מקובל, לא יודעת אם זה היה חוקי, אבל לאמא לא היה אכפת. היא תמיד ידעה מה היא רוצה, לא היה אכפת לה להשיג את מה שרצתה, ולא היה אכפת לה מה חושבים או מה אומרים".
מאיה נולדה ברחוב שער הגיא בכרמל, בבית שתמיד היה מלא בחברים תומכים, שירה, צחוק וערכים. עם השנים גדל מעגל החברים בשל תחומי עיסוקיה הרבים של עדנה ומעורבותה בחיי העיר.
חיידק השירה
עדנה לקחה חלק חשוב בהקמת ותפעול ארכיון הסיפור העממי בישראל. הארכיון פעל בתחילה במוזיאון לאתנולוגיה ברחוב ארלוזורוב בשכונת הדר, ובהמשך עבר לאוניברסיטת חיפה. היא ערכה, מיינה וקיבצה סיפורים של יוצאי התפוצות. הארכיון של המוזיאון הוקם בשנת 1955, ועדנה הצטרפה למערך הארכיון זמן קצר לאחר מכן. היא למדה לתואר ראשון בספרות ותנ"ך באוניברסיטת חיפה במקביל להתנדבותה בארכיון, שעבורו גם הוציאה ספרים רבים.
"אמא אהבה לשיר", מספרת מאיה, "היא נהגה להשתתף במספר מקהלות, עד שייסדה עם חברים נוספים את מקהלת גיתית, שהתמקדה במוסיקה קלאסית, ואמא הלכה פעם בשבוע לשיר ולהשתתף בפיתוח קול. "במהלך השבוע היו מגיעים לבית חברים ומתאמנים לקראת קונצרטים. המקהלה תפסה תאוצה, הפכה לשם דבר, והחברים היו נוסעים גם להופעות בחו"ל. הם היו מוכרים בעולם, השתתפו בכנס זימריות בירושלים עם מנצחים מפורסמים. פעם אף השתתפה בהפקה גדולה עליה ניצח גארי ברתיני".
את אהבתה של עדנה לשירה ניתן היה להשוות רק לאהבתה לילדים. מאיה: "אמא אהבה ילדים. כל החגים היו משהו מיוחד עבורי והילדים האחרים. בפורים היו מגיעים ילדי החברים ועושים אוזני המן. בחנוכה אמא ניגנה באקורדיון. היא גם אהבה לטייל, והייתי מתלווה אליה לטיולי פריחה בחיפה ובצפון, פריחת תורמוסים ומה לא".
המחלה חזרה
בשנים האחרונות התמודדה עם מחלת הסרטן. סוג אחד של סרטן שתקף, טופל ונעלם. בהמשך יצוץ סרטן המעי הגס. "לפני כשנתיים התגלה אצלה סרטן המעי הגס. היו רגעים שנפטרנו ממנו, אבל לפני כמה חודשים התברר שהוא חזר, והפעם מדובר בסרטן סופני עם גרורות".
מה מוביל אדם לקחת את גורלו בידיו, ולבחור בשעת המוות שלו?
"כיאה לאישה עצמאית, היא אמרה שהיא לא רוצה ליפול לנטל על חברים ומשפחה. היא החליטה לא להאריך את חייה, וללכת בצורה מכובדת, כשהיא עם ראש מורם על הכתפיים. את ההחלטה היא קיבלה זמן קצר אחרי שהיינו יחד לפני כחודש וחצי אצל הרופא ברמב"ם, שבישר לה על מצבה".
מתי היא הודיעה לך?
"ישבתי בעבודה שלי, וקיבלתי ממנה טלפון. אמא סיפרה לי בשמחה ובנונשלנטיות: 'יש לי תאריך למוות'. היא מאוד שמחה, ואני הייתי בשוק ולא ידעתי מה לומר. אמרתי לה: 'יופי, נדבר אחר כך'".
היא התייעצה איתך?
"היא קיבלה את ההחלטה בעצמה, יצרה קשר עם עמותה שדואגת למוות בכבוד, והם יצרו קשר עם דיגניטאס בשווייץ. זהו ארגון שאליו אנשים מכל העולם יכולים להגיע ולסיים את חייהם. היא אמרה שזה מקום נחמד, ששותים משהו והולכים לישון".
איך נפרדתם ממנה?
"עשינו בית פתוח והגיעו חברים להיפרד ממנה. היא שמחה איתם ושיתפה פעולה, וירדו לים. היא אהבה את חוף הכרמל. ביום שלישי בשבוע שעבר היא ירדה בפעם האחרונה לים, סיפרה לכולם על הבחירה שלה והדרך שלה, וסיפרה על מה שהולך להיות. היא לא הסתירה ושמחה לעשות את זה. היא אמרה שכאב לה מאוד הגוף".
תמכת בהחלטה?
"הייתי שלמה עם הבחירה שלה, כי בארץ אי אפשר לעשות המתת חסד, וזה חבל. בטח שלא היו מאשרים דבר כזה כשאדם הולך ומתפקד כמו שהיא הייתה".
"אני גאה בה"
מה היה ביומה האחרון?
"חברה נסעה איתה לשווייץ. לי זה היה קשה מדי. אמא טסה ביום חמישי בבוקר. הייתה בציריך, אכלה וטיילה בעיר כי היא יכלה ללכת. ביום שישי בבוקר היא אכלה ארוחת בוקר, הגיעה מונית שלקחה אותה ל'בית הכחול'. שם היא שתתה את המשקה, ונרדמה באחת בצהריים".
מתי שוחחתם בפעם האחרונה?
"שוחחנו בשעה 11:30. היינו עם דמעות, היא הייתה שמחה ואמרה: 'אל תצטערו עליי'. היא כבר רצתה לסיים את חייה בגלל הכאבים".
ערכתם טקס באותה שעה בארץ.
"התכנסנו, החברים והמשפחה, בבית הכנסת הרפורמי של 'אור חדש', בו אמא הייתה חברה בעיקר בגלל שאני סחבתי אותה לזה. הרַבָּה גלית כהן קדם הינחתה את הטקס ברגישות. חברים דיברו ושרו, וגם חברי המקהלה שרו".
ומה עם קבורה?
"אמא ביקשה לא להיקבר אלא לעבור קרמציה, ושאפרה ישוב לישראל. היא לא רצתה לתפוס עוד מקום בעולם. היא הייתה צנועה בחייה, והמשיכה באותה דרך גם במותה".
מה תקחי מחייה וממותה?
"אני גאה בה ואוהבת אותה מאוד. אני גאה בבחירות שלה. אמא הייתה בן אדם שיודע מה שהוא רוצה. פורצת דרך. היא בנתה לה מערכת תמיכה משלה, ולא היה אכפת לה מה אנשים אחרים אומרים, גם בתקופה יותר שמרנית. היא הקיפה את עצמה בחברים טובים, והראתה את אהבתה במעשים, בארוחות בהן בישלה את מנת הדגל שלה, צלי עוף ופלפלים ממולאים. ובעצם, מנת הדגל הייתה השניצלים, בוודאות. היה לנו בית שמח עם הרבה חברים, והיא העבירה לנו ערכים של יושרה, וכמה חשוב להיות בן אדם טוב. אנחנו נמשיך בדרכה".
קראו גם: >>
פורסם לראשונה: 09:04, 28.10.22
