בבית הספר לצילום של בית הספר ללימודי המשך בטכניון תיפתח (רביעי) תערוכה בה מוצגות תמונות של כ-15 פליטות שעשו את הדרך מאוקראינה לחיפה.
לצד התמונות בתערוכה הנקראת "אשת חיל", נחשפים גם סיפוריהן של הנשים, הזוועות אליהם נחשפו, וסיפורי הגבורה שמתארות הפליטות עצמן.
הרעיון לתערוכה נולד בעקבות התנדבותה של עובדת הטכניון בקליטת פליטות מאוקראינה. בתערוכה ביקש הצלם קובי גופר להביא את הסיפור מאחורי הנשים.
גופר: "היה שיח שהפליטות הגיעו אם לקלוט אותן או לא. כולם דיברו עליהן אבל אף אחד לא דיבר איתן. לא באתי לשכנע אף אחד בתערוכה אלא לגרום לציבור להכיר את הנשים האלה ושידעו על מי מדברים".
הפנים מאחורי התמונות
אלה: "אני מקייב, השכונה שלי ‘אוֹבּוֹלוֹן’ הייתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר ב-24.2. באותו היום התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של פיצוצים עזים ממקור לא ברור. הפחד היה גדול כל כך עד שהתקשרתי לבתי שגרה עם בן זוגה בישראל, כדי להיפרד ממנה. בתי ובן זוגה עזרו לי להתמודד עם ההלם הראשוני וכיוונו אותי לצאת ללבוֹב. בהתחלה התלבטתי והיססתי מאד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים התחלנו לנסוע לכיוון יציאה מהעיר. באחד הצמתים ביציאה מהעיר ראינו ברמזור מולנו את הכוחות הרוסיים שנכנסו לעיר, ורק בנס נמלטנו על נפשנו. תוך יממה עברנו מרחק של 540 ק”מ כדי להגיע ללבוב. משם המשכתי לבד באוטובוס לכיוון גבול פולין. האוטובוס לא הגיע עד הגבול עצמו ואני יחד עם כל מי שהיה עליו היינו צריכים להמשיך ברגל. למזלנו בין הפליטים באוטובוס, היה גם שחקן ההוקי הישראלי-קנדי אליעזר שרבטוב, שבזכות תושייתו והסיוע הדיפלומטי שקיבל הגענו עד הגבול בשלום".
טטאינה והנכדות: "אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. בחמישי ה-24.2 התעוררתי מרעש מטוסים, שהתחילו להפציץ נמל תעופה אזרחי בקרבת ביתנו. הערתי את בתי (יבגניה), גם הנכדות שלי התעוררו ונבהלו מאוד. עברו עלינו כמה ימים של התלבטות, האם לעזוב הכול ולנסוע על אף הקושי הגדול. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק”מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב. יצאנו עם בתי ונכדותיי לכיוון מולדובה, משאירות מאחור באוקראינה את בעלי וגם את הבן זוג של בתי המשרת בצבא אוקראינה. עברנו את הגבול בשלג כבד והעברנו כמה שעות באוהל, מנסות לחמם את הילדות כמיטב יכולתנו, עד שהגיע מיניבוס שלקח אותנו לבסיס צבאי בקישינב. אשתו של בני מישראל יצרה קשר עם “איחוד הצלה”, והם סייעו לנו להתמודד עם בלבול שנוצר בכרטיסי טיסה שהזמנו עוד מאוקראינה. ב-8.3 אחרי תלאות ומכשולים רבים הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. עכשיו אנחנו גרות עם משפחה של הבן שלי, ואני מלאת תקווה שאוכל לחזור בקרוב לאוקראינה. בינתיים הנכדות שלי משתלבות בבית הספר. קטיה בת ה-6 הלכה לכיתה א’ וורוניקה בת ה-9 חזרה לאימוני טאקוונדו וכבר זכתה בחגורה כחולה".
יבגניה, הבת של טטאינה: "הגעתי מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד, יחד עם אמי ובנותיי. המלחמה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, יום קודם לכן, ביום רביעי ה-23.2 התחלתי לעבוד עבודה חדשה, במשרד רוסי, למרבה אירוניה. סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמיים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה יגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק”מ מאיתנו, הבנתי שזה לא יגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל. אחי וגיסתי שגרים בישראל מצאו בשבילנו, דרך מתנדבים בארץ, אוטובוס חילוץ עד הגבול עם מולדובה. משם לקחו אותנו לבסיס צבאי בקישינב ובעזרת ארגון ‘איחוד הצלה’ הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. בעלה של אמי ובן זוגי נשארו באוקראינה. בן זוגי נלחם בצבא האוקראיני. מכורח הנסיבות, הוא יוצר קשר רק לעיתים נדירות וזה קשה ומפחיד מאוד (נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נמצא באזור חם קרוב לגבול באוקראינה). בישראל גם לא פשוט: להתרגל לסביבה, שפה וחוקים חדשים. הילדות מתחילות להסתגל, במיוחד הקטנה, קטיה, היא רואה את הטוב. לוורוניקה, הגדולה, קשה יותר – באוקראינה היה לה חדר משלה ופרטיות, וכאן אין לה. הבנות מתגעגעות ומקוות לחזור לסביבה מוכרת שלהן".
אלבינה: "אני בת 87 והגעתי ממריאופול. אחרי ילדות שעברה עליי בבית יתומים, בניתי את חיי לבד וגידלתי שתי בנות. אחת מהן גרה עם נכדי בישראל. המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת. ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה – אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’). המסע לגבול ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות. לאורך כל הדרך עד למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם בתי, המתגוררת בישראל, תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה, אבל יש לי שם דירה, שבינתיים גרים בה חברים שביתם נהרס בהפצצה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לדירתי".
תערוכת "אשת חיל" תהיה פתוחה לציבור עד סוף חודש נובמבר.
קראו גם: >>
