אברהם הרן מוטהדה ייפתח את שנת הלימודים השביעית שלו בבית הספר אליאנס כמורה למקרא וזו השנה השנייה גם כרכז מגמת איראן, מודיעין ובטחון.
מוטהדה, בן 38, מתגורר בקריית אליעזר, ומגדל שני ילדים קטנים עם בת זוגו ח"כ נעמה לזימי, שרק לאחרונה הפתיעה בפריימריז של מפלגת העבודה. הוא לא רק מורה, אלא סופר מוערך שזכה בפרס שרת התרבות על ספרו "אזאדי", ואיש הקשת המזרחית לשעבר שפועל למען צמצום הפערים בחברה. "אני מלמד בכיתות י'-י"ב ומחנך כיתה י'. סיימתי לימודי הוראה ותואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר ותואר שני בסמינר הקיבוצים. יש לי תעודת הוראה בתקשורת ומקרא".
איך משלבים בכל זה חיי משפחה וקריירה של ח"כ?
"התחתנו בשנת 2016. הדייט הראשון שלנו היה ב-21 ביולי, והשנה שמנו לב ששכחנו לחגוג את זה. אפשר להגיד שאנחנו רומנטיים. הייתי כותב לנעמה שירים ועכשיו היא שואלת למה הפסקתי. התשובה שפשוט אין לי זמן. אנו כמשפחה משקיעים מאמצים עילאיים שנעמה תגיע לכנסת. היא שליחת ציבור ועושה למען הציבור ברמת המאקרו כמו שאני פועל כמחנך ברמת המיקרו. זה לא קל כמשפחה, אבל יש סיפוק שרואים אישור חוק שקידמה, כמו סיוע לחולי סרטן".
מה זה אומר, מגמת איראן ומודיעין בבית ספר תיכון?
"המגמה נפתחה לפני 6 שנים בבית ספר בפתח תקוה, ולאחרונה נפתחה בחיפה, אילת וירושלים. מלמדים שפה פרסית בסיסית, לימודי תרבות כולל שירה ופוליטיקה, ולימודי מודיעין הכוללים איסוף מידע. יש קו מחבר כי אי אפשר לאסוף מודיעין בלי לדעת את השפה והתרבות ואת הקודים התרבותיים האיראניים. הלימודים מסייעים להתקבל למודיעין כי שאתה בא להבין את האויב אתה צריך להכיר אותו לעומק".
הוריך עלו מאיראן?
"אבא למד באליאנס באיראן בשנות ה-60. הוא יליד 1957. המשפחה של אבי עלו ב-1972 לישראל ממניעים ציוניים. אבל הם לא היו תמימים וכמובן שהיה החלום ושברו, אך האיחוד עם המשפחה היה חשוב להם. הם הבינו שכדאי להגיע רק למרכז. כשאבא הגיע כבר הייתה לו פה משפחה ורצו לשלוח אותו לרמלה אבל הוא התעקש על אור יהודה. כשאמא באה לארץ שלחו אותה לבית שמש ואז לחולון".
שמרתם על התרבות הפרסית?
"גדלנו 4 אחים ונולדנו בהפרש קטן. עלינו מגובשים כקהילה ושמרנו על השפה והתרבות. זה היה חשוב למשפחה. שמענו מוזיקה פרסית, אכלנו אוכל פרסי והקפדנו על חינוך יהודי איראני שנתן דגש על כבוד לאחר, לכבד את המבוגרים. החוצפה ישראלית מאד קשה לאיראנים שרואים בזה חוסר כבוד לאחר".
איך התגלגלת לספרות?
"כתבתי שירים מגיל קטן. ראיתי בדור הקודם נגיעה לגלות וזה עניין אותי. שמעתי סיפורים בחצי פרסית וחצי בעברית. כסטודנט בשדרות היה לי הרבה זמן בבית בגלל הטילים והתחלתי לכתוב. בסוף התואר השני שלי סיימתי את הספר "אזאדי" – חירות בפרסית. זה ספר על שנה בחייו של נער ממוצא פרסי, בתקופת שנות ה-80 עם החבר'ה שלו. הנער הוא לא אני אבל שילבתי סיפורים ששמעתי מהמשפחה. הנער מתאהב בנערה וזהו למעשה רומן התבגרות. רציתי להראות היבטים מהעולם האיראני וההיבט מהעולם המזרחי שלא בהקשר השבר המזרחי, אלא פשטות ותקווה".
היית פעיל בקשת המזרחית?
"לפני עשר שנים הייתי בקשת המזרחית בפעילות של צמצום פערים. היה חשוב לי שהתכנים במערכת החינוך יהיו מזרחיים. רציתי לומר שיש שני נרטיבים, האשכנזי והמזרחי. התפיסה תמיד הייתה של השואה ו"לעולם לא עוד". רציתי לומר שחוץ מהשואה, היו יהודים בגולה שהיה להם טוב. חייבים להכיר נרטיבים אחרים וקודים בתרבות שהם לא רק שלנו".
מערכת החינוך אשכנזית?
"לא, אבל התפיסה במערכת החינוך הייתה רק של פן אחד, של ההגמוניה האשכנזית הצברית. כך בספרי היסטוריה יש קפיצה אדירה מבית שני ללאומיות. מחקו 2,000 שנה. אם מורה לא מכיר את זה הוא לא ילמד את זה. האופן שמלמדים את שירת ימי הביניים מצחיק אותי. כך מלמדים את רבי יהודה הלוי בימי הביניים, למרות שמדובר בתור הזהב של ספרד. אפילו הכותרת שנתנו לזה לא נכונה. זו שירת תור הזהב ולא ימי הביניים. זה לא נכון היסטורית".
אין ייצוג לכלל ישראל בספרות?
"יש את סמי מיכאל ואלי עמיר שכתבו על עולים מבגדד וזה נלמד לבגרות, אבל יש לפתוח את זה לעוד גיוון כמו עולים מאתיופיה. לא צריך לפחד מנרטיבים אחרים. לא קיבלו עולים לישראל עם תפיסות אחרות. היהדות זו שרשרת פנינים השזורות זו בזו. בשם הצבריות מחקו סיפורים ונרטיבים. אני אוהב לקרוא את שלום עליכם, סופר יהודי מדהים. אני קורא את ביאליק ועגנון שאהוב עליי, אבל הפכו את עגנון לסמל ותו לא. עגנון כותב בצורה גלותית לגמרי".
אז להוציא סופרים אשכנזים ולהכניס מזרחיים?
"אחד הלקחים שלמדתי בקשת המזרחית, שאני לא מחפש נקמה, לא מוציא אף אחד. צריכים לשבת אנשי תרבות ולהרכיב רשימה גדולה שתראה את הפסיפס הישראלי. יש לבחור להחליף את הסיפורים מדי כמה שנים. להכניס עוד תכנים של סופרים עם עוד נרטיבים. אני לא אהיה פחות ישראלי אם אחזיק תפיסה אחרת מהשכן שלי. מגוון התרבויות רק יחזק את הלאומיות בה כל אחד יוכל למצוא את עצמו. כך למשל יש ללמד סופרים ערבים".
היכן הפערים הגדולים בישראל?
"יש פערים מעמד בין מרכז ופריפריה גם שלא כולה מזרחית. יש פערים בבתי חולים בפריפריה ובתנאים בהם אנשים חיים. יש פערים בסיכויי השגת עבודה של נערים בפריפריה. רוב המזרחים גרים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית".
חשת בפערים באקדמיה?
"כשאתה רואה אדם שקצת דומה לך אתה אומר לעצמך 'גם אני יכול'. באקדמיה הם לא נראים כמוני. לא יעזור. המנחה שלי בלימודים היה איראני כמו אבא שלי. פרופסור מדהים. הרגשתי בבית. ההביט הפסיכולוגי חשוב מאד".
מה מצבה של המהפכה המזרחית?
"אנו ברגרסיה במהפכה המזרחית. יש תיאוריות שמציבות את המזרחיים במתרס הלא נכון. יש תפיסות שצריכים להתנער מהם כמו התפיסה שכל המזרחיים הם אנשי ימין. זו תפיסה שטחית. יש רגרסיה כי אני לא רואה שמזרחים שיפרו את מעמדם לאורך השנים. יש מעמדות ופערים ויש להמשיך לפעול לצמצום הפערים. זה צריך לבוא מהחינוך ולאפשר חינוך שווה לכולם, במיוחד לאפשר השכלה אקדמית בפריפריה".
מה מצבה של חיפה?
"בחיפה יש מעמדות. אי אפשר להתכחש לזה. יש למעלה ולמטה. גרתי בשכונת הדר וזה ניכר. המורים שלנו פועלים בהדר ומחברים אותה לעיר. יש בחיפה ייחודיות בשכונות אבל היא איבדה את ה"ביחד". תפקיד התלמידים שלנו לחבר את כולם יחד.
"האוכלוסייה המוחלשת בחיפה לא אשמה שאין לה משקל פוליטי. זו אוכלוסייה שאין לה פתחון פה. כשאני רואה משפחות מחבר העמים שקשה להם פה ־ זה כואב. צריך לעשות שינוי עם תוכניות יסודיות".
מה דעתך על מאבק המורים?
"מאבק חשוב. חסרים לא מעט מורים במערכת החינוך. חייבת להגיע רפורמה ואני מקווה שזה ייפתר. חינוך בסופו של דבר זה ערכיות ואלו תלמידים שיגיעו לצבא ולמערכות הלימוד, וחשוב שיצאו אנשים טובים ואזרחים טובים. הייתי רוצה לראות במערכת החינוך יותר מבואות לתקשורת, לפסיכולוגיה, לפילוסופיה וחשיבה כלכלית. שתלמידים ידעו ברמת הידע ואחר כך שיבחרו מה ללמוד ולעשות. הייתי רוצה לראות יותר מילים של אהבה וכבוד בלימודים. אנו צריכים לגדל אנשים עם ערכים עמוקים וזה תפקיד מפתח כמחנך".
קראו גם: >>
פורסם לראשונה: 15:14, 28.08.22
