מדינת ישראל השתנתה בהרבה מובנים מאז ה-7 באוקטובר, ביניהם בהיבט החינוכי. תלמידים מתמודדים עם סרטוני זוועה, סוגיות של מוות, נפילת חברים ללימודים, פינוי מישובים ואובדן הביטחון האישי.
בית הספר הריאלי איבד במהלך חרבות ברזל לא פחות מ-12 בוגרים ותלמידים:
בתמונה שורה למעלה (משמאל לימין): סמל אמיר איל, רס"ל עדי אלדור, רס"ן נתי דוד אלפסי, סמל ראם מאיר בטיטו, רס"ן אריאל בן-משה, רון ויינברג. שורה למטה (משמאל לימין): רס"ם מתן לזר, רס"ן רועי מלדסי, סגן דקל סויסה, רס"ן ג'מאל עבאס, רס"ל עמית פלד, רס"ן רועי צ'אפל. יהי זכרם ברוך.
לנוכח האובדן, והנופלים שרק לפני רגע ישבו בכיתות הריאלי לצד חבריהם ללימודים, ביקשנו משלושה אנשי חינוך בכירים בריאלי לנסות ולהסביר כיצד משפיעה המלחמה על הדור הצעיר, על הדילמות והפחדים איתם מתמודדים המורים והתלמידים אל מול המציאות המשתנה.
הגענו לכפר עזה באיחור
מנדי רבינוביץ, מנהל בית בירם - תיכון בית הספר הריאלי: "מישהו חשב פעם שבאירוע 'זיכרון בסלון' שורד שואה בן 95 יחליף חוויות עם צעיר ששרד את 'הנובה'? או שבמשרד החינוך יבקשו להוריד את מינון לימודי השואה כי הנפש רגישה? מי היה מאמין שמסע בית הספר יהיה לכיכר החטופים? מי היה מאמין שנראה שורדי שואה שעושים סיור בהריסות כפר עזה. אהוד ברק שביקר באושוויץ בחגיגות ה-50 למדינה, אמר שהגענו 50 שנה מאוחר מידי. מי האמין שגם לכפר עזה נגיע מאוחר מידי?".
"ההבטחה "לעולם לא עוד" נפרמה בבארי. גם ההבטחה כי "מדינת ישראל תעשה הכל להגן על תושביה" נפרמה, כאשר 133 החטופים נותרו בעזה".
רבינוביץ אומר כי הנחות היסוד שעליהם יושבת המדינה פתאום מוטלות בספק. "אתה עומד מול כיתה ותוהה מה עליך לומר לנוכח המציאות המשתנה, האם יש לעדכן את הנחות היסוד או להגיד שמדובר בתאונה וחוזרים למסלול? אתה מרגיש טבעת חנק".
"אותם ילדים שלפני מספר שנים התמודדו עם נגיף עולמי, נכנסו לבידוד, מסיימים כעת את תקופת הנעורים עם מלחמה שלא נגמרת, התקפה מאירן, פוגרום ושחיטה לאור יום בדרום, פינוי ישובים בצפון. ותוסיף לזה את כל הנרצחים והנופלים, ביניהם 12 תלמידי ובוגרי הריאלי, צעירים שרק אתמול למדו פה. אנחנו המורים עוד לא מצאנו זמן לשבת להבהיר מה קורה פה. זו פרשת דרכים חינוכית", אומר רבינוביץ.
להזיל דמעה
לאה גוטמן, סגנית המנהל: "אם לפני ה-7 באוקטובר עסקנו במה לומדים התלמידים, מה הם מעשנים או שותים, השיח השתנה. חלקם מבקשים ללכת ולהתגייס ולקחת חלק בלחימה. רבים מהם הלכו ימינה. זו המלחמה הראשונה שלהם, והם רוצים לעזור כדי שזה לא יקרה שוב".
רבינוביץ: "מנגד, יש גם קולות אחרים שמבקשים מאיתנו לשמור על תקופת הנעורים שלהם. כך למשל התלמידים מתווכחים האם לחגוג את סיום הלימודים או לדחות את החגיגות ולהזיל דמעה על הנופלים. ויש גם מי שרוצה להתמקד בלימודים ובציונים. התלמידים מעלים את השאלות ותפקידנו לא לתת תשובות אלא לברר ערכים".
אורן הרצמן, מנחה הסגל החינוכי: "אנו רואים גם עלייה במוטיבציה לשירות צבאי איכותי וקרבי. יש גם עניין של עלייה בלאומנות ועניין היחס לערבים אבל פחות ממה שחשבתי שאראה".
הרצמן: "נתקלנו בהרבה מאד פחד. תלמידה אומרת 'אני יודעת איפה אסתתר שיבוא מחבל'. נתקלנו גם בפחד מ'ערבים' ו'העולם הערבי', אבל מנגד אין כל פחד מחבריהם לכיתה לבית הספר, תלמידים ערבים איתם הם מבלים ומטיילים".
יש חרדות?
רבינוביץ: "בוודאי. יש עלייה דרמטית בעניין זה. יש מי שבגלל הפחד ירצה להחצין ביטחון עצמי ויגיד שיתגייס לקרב, אבל בעצם יש פחד גדול. תלמידים מדווחים על פחד שמחבל ייכנס הביתה – לא היה דבר כזה במדינת ישראל. תפקידנו כמחנכים להיכנס מתחת לעורם של הילדים ולשריון שפיתחו לנוכח הזוועות".
להציב סימני שאלה
מה אתם שומעים מהתלמידים?
"בשיחות איתם אתה מבין שכולם נחשפו לכל הסרטונים המזוויעים ונשרטו מכך. הדור הזה חווה הרבה מאד דברים מפחידים, ואל מול אי הוודאות הם מחפשים וודאות, והם לעיתים יחפשו מי האיש הרע ועלולות לצאת אמירות כמו בעניין הסיפור הערבי. הבאנו פרשן מכאן 11 לענייני ערבים כדי שיספר מה מרגיש תושב ערבי בישראל 2024.
חלק לא הבינו למה זה חשוב להקשיב לערבים בנקודת זמן זו. אבל זה תפקידנו לשים סימני שאלה. תפקידנו לחדור את "הכל טוב" שאומרים התלמידים, להשקיע ולקוות שעשינו טוב".
גוטמן: אנו רוצים להקשיב לתלמידים ולתת להם להתלבט מה נכון ומה לא, וכך יגבשו עמדות. זה דור חזק שכל הזמן קורים מסביבו דברים".
הרצמן: "הכל עבר על הדור הזה ולכן לדעתי הם יותר חסונים מאיתנו. בניגוד לחבריי אני חושב שהמורים אולי חווים שבר גדול אבל התלמידים פעילים, בצופים, ומשדרים ביטחון מאד גדול".
רבינוביץ: "נכון שהם פעילים ומלאי מוטיבציה להילחם, ושאתה בפעילות אין לך זמן לחשוב ואתה עושה מה שצריך. אבל מה קורה בלילות ומה יקרה שהכל ייגמר? מעבר לדאגה של פוסט טראומה, מה אנו מציעים להם כמדינה? לאן הולך הסיפור הישראלי? האם הם יהיו אדישים למצב ויברחו ליוון ולפורטוגל או שייכנסו מתחת לאלונקה. אני שומע קולות כאלו ואחרים. צריך להבטיח להם עתיד מוגן, דמוקרטיה חזקה, ויכולת לממש את החלומות שלהם".
קראו עוד:
דרושים מנהיגים
שלושת אנשי החינוך תמימי דעים כי על הדור הצעיר להיות מעורב ציבורית ופוליטית.
הרצמן: "אני אומר לצעירים שעכשיו תורם. שהם יקבעו את עתיד המדינה. ראינו את הקריסה הציבורית במלחמה ואני אומר לצעירים שחסרים אנשים טובים שם. לכו לעשייה ציבורית".
רבינוביץ: "חסר לדור הזה מנהיגות עצמית, לקחת סיכונים, להחליף את המנהיגות הפוליטית הקורסת, להקים עמותות. זה תפקידנו להוביל אותם, לגלות מעורבות ולהנהיג. צריכה לקום מנהיגות שתיקח את הדור הזה למקום שלא היו מגיעים אליו בלעדיו. הם מביטים בצחיחות המנהיגותית ולא מוצאים עם מי להזדהות. אני מפחד שיחליטו שיעשו לעצמם במקום עבור החברה, הם כנראה יתגייסו במלחמות אבל בשגרה אולי יחיו ביוון או בפורטוגל".
איך ייראה יום הזיכרון השנה?
רבינוביץ: "שונה מאד בגלל הנופלים השנה מבית הספר שלפני רגע ישבו בכיתות. יגיעו בוגרים שידברו עם תלמידים כי סיפור אישי בסוף מחבר הכי טוב את התלמידים. ניתן דגש גם למורים שחלקם איבדו תלמידים וחלקם חזרו מהמילואים".
לצד הדאגה ממה שעובר על הדור הצעיר, מבקשים המחנכים לסיים בתקווה. "יש ימים שאתה מתבייש במנהיגיך אבל אז אתה רואה את החיוך על פניהם של הילדים וזה מעלה אותך למעלה", אומרים המחנכים, "אנו מאמינים שהדור הצעיר יעשה את העבודה. זה דור מתנדב ומתגייס, חד וחכם, הישגי במידה, ואנו תקווה שימצא דרכו לעשייה, מעורבות והנהגת המדינה".
