בראשון לאוקטובר יצאה פרופ' רבקה יהב לפנסיה אחרי 30 שנות ניהול בית ספר לפסיכותרפיה אותו הקימה באוניברסיטת חיפה, ונערכה לטיסת עבודה לנפאל ב-11 באוקטובר.
השבת השחורה ב-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל שינו הכל. התוכניות נגנזו ופרופ' יהב, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, נקראה לסייע בהתמודדות עם גל חרדה שהתנפץ בעוצמה על החברה בישראל.
באותו הזמן, בעלה, יונה יהב, התמודד על ראשות העיר חיפה בפעם הרביעית.
"רוב הקולגות שלי יצאו לפנסיה בגיל 68, אבל בגלל שאני אלמנת צה"ל נתנו לי לעבוד עוד 5 שנים מעבר לגיל הפנסיה ואף יותר", מספרת פרופ' יהב, "תמיד הייתה לי לצד ניהול בית הספר גם קליניקה פרטית בה אני מדריכה, מטפלת ומנחה קבוצות.
"לנוכח יצאתי לפנסיה מהאוניברסיטה נערכתי לעשות דברים חדשים. כך למשל תכננתי נסיעת עבודה לנפאל והיה לי כרטיס ל-11 לאוקטובר. המטרה הייתה לתת הרצאות וגם הזדמנות לחוות חיים אחרים, מנזרים, דברים רוחניים. ב-7 באוקטובר היה ברור שזה לא הולך לקרות. ומאז לא הפסקתי לעבוד בקליניקה שלי".
מי פנה אליך לקבל עזרה?
"התחלתי לקבל פניות מאז ה-9 לאוקטובר מחברות ביטוח בינלאומיות שיש לי איתם קשרים 30 שנה שמבטחות חברות הייטק בישראל. הטלפון לא הפסיק לצלצל. מיילים בלי סוף. הם ביקשו שאפגוש את העובדים של החברות כקבוצה ובאופן פרטני. אנשים לא הפסיקו לדבר על מה עבר עליהם מרגע שהתעוררו מה-7 באוקטובר. עובדים ישראלים שנחשפו לחדשות, חלקם מפונים מהצפון ועוטף עזה, חלקם היו חשופים לטילים, ורבים אחרים שחוו חרדה. לחלקם יש חיילים שגויסו למלחמה בעזה ומאז הפסיקו לנשום מרוב חרדה. אנשים הפסיקו לחיות, לאכול, כולם בחדשות ובחשש מדפיקה בדלת".
אילו סוגי סיפורים?
"כל אחד והסיפור האישי שלו. תושב אופקים תיאר סיפור מצמרר על הלחימה שהתנהלה שם. תושב אחד הקיבוצים בצפון סיפר על פגיעות ישירות בקיבוץ והחרדה הגדולה שחוותה המשפחה. והיו מי שאיבדו בני משפחה".
איך סייעת להם?
"בחודש הראשון הענקתי עזרה ראשונה נפשית, נתתי מענה לחרדות המיידיות. אימהות חששו לבנותיהן שמתגייסות, שהן עלולות להיחשף לאונס והתעללות מינית. החלו להגיע סרטונים ודיווחים על פגיעות מיניות שנשים חוו. היתה חרדה של נשים לבעל הנמצא במילואים לצד צורך לטפל בילדים קטנים. הכל התנקז למפגשים המקצועיים".
דיברת עם משפחות חטופים?
"בהחלט. כבר ב-8 לאוקטובר הבנתי כי הבעיה המרכזית תהיה החטופים, וכי אסור לנו להגיב מהאגו הפגוע אלא מהשכל, תוך כניסה למשא ומתן להשבתם הביתה. משפחות החטופים חוות חרדה עצומה, דיכאון עמוק וחוסר אונים משתק. גם נושא של בושה שב ועולה במפגשים".
"אנחנו מדינה בטראומה"
איך מסייעים למשפחות החטופים?
"מבחינה טיפולית, הכי חשוב זה להיות בעמדה של הקשבה ואמפטיה. עקב בצד אגודל להכיר את הרגשות ולהיות איתם. לכאוב עם המטופל וללכת איתו, וגם שהוא מאבד תקווה, לא לדחוף לו בכוח את התקווה שיכול להיות גם עולם אחר. להיות איתם במקום שהם נמצאים בו ולאט לאט לנסות לבנות עולם אחר. זו עבודה שנמשכת זמן. יש לה שלבים ותהליכים".
את גם משתתפת במחאה שלהם.
"אני הולכת לעצרות ובקשר עם המשפחות. אסור לנו לרגע אחד לחזור לשגרה בנושא הזה. יש לסיים את המלחמה והחזרת החטופים".
אפשר לומר שמדינה כולה בטראומה?
"בהתחלה כולם היו בשוק, וחוו בלבול ואי וודאות מכרסמת. לאט לאט האנשים התחילו לכעוס, כעסים על המדינה, תחושות קשות. יש עליות וירידות בנושא התקווה. יהיה טוב, לא יהיה טוב. חייבים להאמין שיהיה טוב".
אז איך מרגיעים?
"עברנו כל כך הרבה אימה ומלחמות לאורך השנים, וככל שאתה מבוגר יותר, אתה חסין יותר כי אתה יודע שעברת מצבים קשים בעבר. אנשים שהיו בשואה התברר שפיתחו חוסן. בטיפול אנו מנסים למצוא את נקודות החוסן אצל אנשים באמצעות מציאת משמעות לחיים. כך למשל עבור אחד המשמעות היא באמצעות התנדבות, אצל אחר המשמעות היא עזרה לילדים, ועבור אחר הכנת חבילות ללוחמים וסריגת כובעים. מציאת משמעות היא דבר מרכזי המאפשר לצאת מדיכאון ודכדוך מאד עמוק. לשבת בבית ולא לעשות כלום זו תחושה נוראית".
האם נכון וצריך לחזור לשגרה בזמן כזה?
"התשובה נמצאת באיזון. כל המדינה בטראומה אבל לאט לאט בתי הקפה הולכים ומתמלאים. וזה בסדר. לשבת כפויי ראש לא יעזור לחיילים הנלחמים. הכל צריך לעשות בצורה שקולה. אין מקום לכל דבר קיצוני בתקופה שכזו. לא לשכוח לרגע שאנו עדיין במלחמה, יש הרוגים, יש מגויסים ויש חטופים. כל מי שיש לו בן משפחה בצבא נמצא במתח ובאי שקט. אני מתוחה בשביל ילדיהם של חברים ומטופלים. יחד עם זאת יש לחזור לחיים כדי לשמר אותם. החיילים אומרים לנו שהם נלחמים כדי שנוכל לחזור לשגרה. אבל בוודאי שאין מקום לזיקוקים וחגיגות. אנחנו מדינה בטראומה שטרם הסתיימה. אני מניחה שיהיו לא מעט פוסט טראומטיים ואת חלקם אני כבר מתחילה לפגוש".
איך מתווכים את המצב לילדים?
"הם חכמים ממה שאנו חושבים. יש להגיד להם שגם אנו מתקשים להבין את מה שאנו חווים. הם צריכים עוגן אבל הם צריכים לראות שלהורים שלהם קשה, אחרת זה לא אמיתי. יש חשיבות לאותנטיות של הרגשות. אנו מנסים וצריכים להגן עליהם, אבל הם נחשפים לחדשות ולדיבורים ויודעים הכל. בוודאי שלא לחשוף פרטים קשים אבל להגיד שאנו במלחמה ונקווה שנתגבר גם הפעם".
"יותר גרוע מכיפור"
פרופ' יהב היא אלמנת צה"ל ששכלה את בעלה יהודה מונהייט במלחמת יום כיפור, והביאה לעולם את ילדו, שבהמשך אומץ על ידי יונה יהב. למרות סיפורה האישי, פרופ' יהב טוענת כי המלחמה הנוכחית קשה יותר.
"אם משווים את המלחמה הנוכחית ליום כיפור, אז קודם כל התאריך דומה. 6 באוקטובר לעומת ה-7 באוקטובר. יום כיפור לעומת שמחת תורה. האויב ניצל בשני הפעמים חולשות שלנו והפתיע אותנו לגמרי".
מה שונה מ-1973?
"אז נלחמו 3 שבועות והצלחנו לעשות את הלא יאמן. עכשיו אנחנו כבר חצי שנה בלחימה והתוצאות ברורות לכולם. בזמנו שירתתי במודיעין ואז כמו היום ההפתעה גמורה. לא למדנו לקח ושילמנו על חטא היוהרה. ב-73 הכל עמד מלכת כי הייתי אחרי לידה ושכלתי את בעלי. ולמרות סיפורי האישי אני חושבת שהמלחמה הזו והמצב כיום קשים הרבה יותר. ב-73 נהרגו ונלקחו בשבי חיילים. ב-2023 חיות אדם נלחמו באזרחים, וחטפו ופגעו בילדים, קשישים ונשים. השבר גדול הרבה יותר".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"בשש וחצי בבוקר יונה אומר לי 'תראי איזה התכתבות מוזרה בין הילדים. אורטל כותבת שהכל בסדר ואורן בארה"ב אומר שיש מלחמה'. פתחנו את הטלוויזיה בשעה 07:30 ומאז לא יצאנו מהטלוויזיה. אני איתם לחלוטין עם משפחות החטופים. זו שערורייה. המדינה הפקירה את עוטף עזה ואת החטופים. השבתם הייתה צריכה להיות המשימה הראשונה ולא מיטוט החמאס. אי אפשר למוטט את החמאס. מה לעשות? אין הנהגה. אתה סומך על ההנהגה? אני לא. יש פה אגו שנפגע כי הצליחו להערים עלינו והפעולות נעשות משם. לכן כולם צריכים ללכת ולקיים בחירות עכשיו. עברה זמנה של הממשלה".
חרדות ודיכאון
איך תשפיע המלחמה על המדינה?
"אני מאד דואגת לעתיד המדינה ולאנשים. מספר הפוסט טראומטיים הולך וגדל. חלק ממי שנחשף למראות של ה-7 באוקטובר ומראות המלחמה, יחווה מחשבות חודרניות, חרדה בלתי פוסקת, דיכאון ועוד. זה יהיה במספרים גדולים. המלחמה הזו מגיעה אחרי שסע גדול מאד, מביאה אותנו לסיטואציה מאד קשה".
מערכת הבריאות מורעבת מי יטפל בנפגעי הנפש?
"המדינה צריכה לטפל ולהעניק עזרה לכל מי שזקוק לעזרה נפשית וכלכלית. אבל אנו רואים לאן הולכים הכספים. זו קטסטרופה. אני מודאגת מחיילים שחוזרים מעזה ונפשם פצועה אם ראו חבר נהרג לידם או נפצעו בעצמם".
איך את מתמודדת עם התחושות?
"אני מאד מנוסה. אני מנסה לא להפיל תחושות על אחרים. יש לנו קבוצת עמיתים. מעבר לכך אני בקבוצות משפחות שכול ותיקות המסייעות למשפחות שכול טריות. יש לצערי לא מעט משפחות חדשות. אנו המטפלים מדברים בינינו וחושבים על אסטרטגיות טיפול. לכולם ברור שאנחנו בבעיה רצינית והמלחמה הייתה צריכה להסתיים מזמן. מעולם לא הייתה מלחמה ארוכה שכזו".
דיברת עם מפונים.
"חלקם אמרו שלא יחזרו בשום אופן לבתיהם בצפון ובדרום. עשינו לעצמנו רצועת בטחון בתוך ישראל. יש הרבה סימני שאלה".
איך עברה התקפת הכטב"מים?
"בתי ילדה את בנה הבכור כמה ימים קודם לכן ורק חזרה הביתה מבית החולים. היא גרה בקומה 4 בירושלים והיא בילתה במקלט בקומה הראשונה עם בעלה והתינוק. אני אישית ראיתי טלוויזיה. אני הרגשתי שנעשה את הדבר הנכון ולא נכנסתי ללחץ או פאניקה. אנו עם קשה עורף. יש לנו חוסן מאד גדול לנוכח כל מה שעברנו בתקופת הפיגועים הגדולים לדוגמא. ככל שתענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ".
מרחמת על קליש
פרוץ המלחמה תפס את הזוג יהב בעיצומה של מערכת בחירות גורלית, בה יונה הודיע על התמודדות לקדנציה רביעית, אחרי הפסד 5 שנים קודם לכן לעינת קליש.
המלחמה השפיעה גם על הבחירות?
"בין אם יונה היה מתמודד או לא, הלכנו לכל הלוויות ולניחומים של חיילים ושל הנובה. הרגשנו חובה בלי שום קשר לפוליטיקה. אמרתי למשפחות שהם מוזמנות לפנות אליי כאשת מקצוע. מערכת הבחירות לא הייתה פשוטה בהיבט הזה".
חשבת שיונה לא צריך להתמודד.
"אצלנו כל אחד עושה מה שהוא רוצה ומכבדים אחד את השני. כל הזמן פנו אליו וביקשו שיחזור. הוא אדם עם שליחות. אמרתי 'תעשה מה שאתה רוצה ומה שאתה מבין'. רציתי שיהיה לו טוב ושחיפה תצא מהמקום הנוראי אליו התדרדרה. קשה ללכת בעיר ולראות בדרך את החזירים והלכלוך, לראות את כל הגינון והניקיון של יונה יורד לטמיון. גם אני גרה בעיר הזאת ורציתי שינוי".
לא נהנית מתקופה קליש?
"אתה נהנית? אז גם אני לא, כמו כל תושבי העיר שאמרו את דבריהם בקלפי".
פגשת אותה?
"פעם אחת בגן הזיכרון בערב יום הזיכרון".
מה חשבת על היחס שלה ליונה?
"חשבתי שהיא לא חכמה לעשות את זה. זה הוכח שזה נכון".
נעלבת כאשת ראש העיר?
"מעולם לא הייתי אשת ראש העיר. אני בענייני שלי. אבל חשבתי שזו התנהגות לא ראויה או מכבדת. זה מעיד על קטנות נפש ולפעמים קצת ריחמתי עליה".
חוויתם קמפיין גילנות בבחירות.
"זה היה נורא. היינו בחדר מיון וצלם רדף אחרינו. זה הדבר הכי שפל שמתמודד יכול לעשות למתמודד אחר. יש גבולות של טעם טוב ועברו אותם. זייפו את התיק הרפואי. חשבתי שזה מעיד על מי שעושה את זה ופשוט לא ראוי. הגיע הזמן לעשות מערכות בחירות נקיות וכל אחד יציע את מרכולתו ולא ישמיץ את המועמדים האחרים".
מה את מצפה מהקדנציה של יונה?
"אי אפשר לדעת מה ילד יום. מה יהיה בצפון עם המלחמה. בוא נצלח את התקופה הזו. אני מבינה שמלחמה יכולה לקרות ולא לקרות. תחת השרביט של יונה אומרים לי שכבר רואים שינוי ותקווה. בכל זאת הוא כל כך מנוסה ואוהב את העיר".
איך הרגשת בליל הניצחון?
"הרגשתי שנעשה צדק פואטי. יונה התקבל בשמחה גדולה. היה מרגש לראות ששמחים שהוא חזר".
איך היו 5 שנות גלות?
"אף אחד לא אוהב להפסיד. בגלל זה אני לא רצה לשום תפקיד אלא אם ממנים אותי. היה פה תיקון אמיתי והעיר רצתה לתקן את העוול שנעשה ליהב שהשקיע את כולו בעיר. שכולם ראו לאן זה יכול לרדת הם הבינו את הטעות".
יהב - הדור הבא
ממש עכשיו עשיתם ברית מילה לנכד הטרי.
"כן. בזמן ששהו במקלט הוריו, הבת שירן ובעלה, החליטו על השם עמיעד יהב. שניהם עובדים בהסתדרות הציונית ועוסקים בעם היהודי הגלובלי. הפילו על הילד את השם הגדול. הבת השנייה, אורטל, נסעה לניו יורק כאחת ממפיקות תערוכת הנובה. הבן אורן בניו יורק".
אז הילדים מחוץ לבית, מה הבילוי המשותף שלך עם יונה?
"אנחנו אוהבים תרבות, ובחוגי ספרות נפגשים ומשתפים ומדברים על ספרים שקראנו".
מה קראת לאחרונה?
"המרדימנים, הרומאן החמישי של אנה אנקוויסט".
מה לגבי אמונה?
"מאמינה בנפש האדם. עושה מיקס ולוקחת מכל דבר את הדברים המתאימים לי".
קראו עוד:
את מייעצת ליונה?
"אם צריך משהו בתחום שאני מבינה בו אז אני יכולה לייעץ. אני לא מתערבת בעניינים פוליטיים. אני יכול להציע בתחומי רווחה, חינוך ובריאות הנפש. כך יזמתי אם נושא מקפצה לחיים בנושא איתור ליקויים התפתחותיים. כל השאר אני לא מתערבת".
יש גברת ראשונה שדווקא כן מתערבת.
"אני לא".
משהו אופטימי לסיום?
"אני מאמינה שנעבור גם את זה. זה לא שנצא חזקים או חלשים. אם נדע ללמוד ממה שקרה נוכל להתפתח ואם לא נישאר במקום. ולגבי החטופים זה פצע בלב כולנו שחייב להיפתר רק בהחזרת כולם".
