"מעולם לא זכיתי בלוטו ובפיס, זכיתי בזה שהתחתנתי עם אברהם", אומרת יהודית הרשקו, רעייתו של חתן פרס נובל פרופ' אברהם הרשקו. עכשיו הם מציינים 60 שנות נישואין, 20 שנה לקבלת הפרס והרבה חדוות חיים, עשייה והשראה.
יהודית ואברהם מתגוררים בדירה מטופחת בדיור מוגן אוונגרד רזידנס, עם גינה מושקעת מלאת פרחים צבעוניים, ועל הקיר תמונות המשפחה ותעודות ההוקרה והפרסים בהם פרס הנובל לשנת 2004, שפרופ' הרשקו קיבל ביחד עם אהרן צ'חנובר ואירווין רוז על "גילוי אחד מהתהליכים המחזוריים החשובים ביותר בתא, המאפשר את פירוק החלבונים".
בגיל 86 אברהם עובד ב-DAY JOB שלו בטכניון, חמישה ימים בשבוע מהשעה שבע בבוקר עד השעה חמש אחה"צ. יום קודם לראיון נכח פרופ' הרשקו בהפגנה לשחרור החטופים שהתקיימה בחיפה, ויהודית מספרת שבעלה הפגין נגד המהפכה המשפטית לפני ה-7 לאוקטובר.
"הוא לא שכח כלום, יש לו זיכרון נהדר", מספרת יהודית בהערצה. "אם אני לא זוכרת איזה שם אני מרימה לו את הטלפון ומיד באה התשובה, לא אכפת לו אם אני מפריעה לו גם 10 פעמים ביום".
פגישה ראשונה
היא נולדה בציריך, שוויץ ב-1943. "זו הייתה תקופת המלחמה, לא היו הרבה יהודים בשוויץ אולי 20 אלף. אמא שלי הייתה אחת מהנשים הכי יפות בציריך. ההורים שלי היו הזוג הראשון שהתגרש מבין היהודים בציריך, זה היה נדיר אז ואני לקחתי את זה מאוד קשה". היא הייתה בתנועת נוער והתכוונה לבוא לישראל לבקר חברה ישראלית למשך כאן שנה ומשם להמשיך ללמוד באמריקה. בישראל עבדה במעבדה להמטולוגיה בהדסה באוניברסיטה העברית בירושלים בזמן שאברהם למד רפואה. הוא נכנס יום אחד למעבדה לקחת משהו, יהודית אחזה במגש שנפל לה מהיד, הוא עזר לה להרים, ופתאום שנה הפכה לשישים שנות נישואים שהם ציינו לאחרונה.
"אברהם בחור מאוד שקט, כעבור חצי שנה שאל אם אנחנו רוצים להתחתן ולא עניתי לו. הייתי צעירה בת 19. כעבור כמה שבועות שאלתי אותו 'מאיזה כסף נקנה פריג'ידר, זה היה התשובה שלי להצעת הנישואין, לא בדיוק רומנטי".
מי חשב אז על פרס נובל
"נכון. התחתנו בחורף 63' בשוויץ אח"כ אברם היה צריך לעשות סטאג. לא יודעת איך עשינו את הילד דני הראשון. בקושי ראיתי אותו. שבועיים אחריי החתונה עלינו לארץ, לירושלים. אחר כך שנתיים גרנו ברחובות ועבדנו במכון הביולוגי בנס ציונה. חזרנו לירושלים לשנה שם אברהם עשה את הדוקטורט בשנה אחת.
"בשנה שחזרנו נולד בננו יאיר (טיני) ואז נסענו עם שני הילדים לסן פרנסיסקו לפוסט דוקטורט. לא היה לנו כסף, אנשי אקדמיה לא הרוויחו טוב. אברהם קיבל את כל הפרסים שאפשר לקבל, אבל כל מרצה בכיר מקבל אותה משכורת. אחרי הנובל שאלו אותו בטכניון מה הוא רוצה הוא אמר אני רוצה חניה פרטית. המשכורות נשארו אותו דבר".
איך זה יתכן?
"ככה זה באקדמיה בארץ. אתה מבקש מכל מיני מקומות כסף למחקר או לעשות דוקטורט. המשכורת הייתה אז 8,000 דולר לשנה, לא לחודש. היה אפשר לחיות עם זה ברוב המקומות אבל לא בסן פרנסיסקו. כעבור חודש קיבלתי אישור לעבודה באמריקה עבדתי במעבדות בתור ביולוגית. שש שנים אחרי זה נסענו לשנת שבתון, בפילדלפיה, שם נולד הבן השלישי עודד. אחר כך חזרו לחיפה, גרנו 17 שנים ברחוב איינשטיין, עוד 35 שנים ברמת גולדה, הילדים למדו בביה"ס הריאלי ולפני כארבע שנים השתכנו ב'אוונגרד שבכרמל'.
למרות השפע, המעמד והחיים הטובים, יהודית הרשקו נושאת עמה טראומה קשה. במלחמת יום כיפור היה הייתה בהריון ועבדה בבנק הדם בחיפה. אברהם היה רופא בצבא: "הייתי בחודש שישי ועבדתי מאוד קשה. בחודש השישי ילדתי בת ואחרי שלושה ימים היא נפטרה. רציתי בת, ואחרי זה כשנולד עודד אמרתי 'רק שיהיה בריא'. להערכתי היא נפטרה כי לא ידעו לתת את הזריקה שמפתחת את הריאות, שהיא הזדקקה לה".
איך מתרוממים מזה?
"לא יודעת אם בגלל שזה היה בזמן מלחמה והרבה מתו, אז מסתכלים על זה אחרת. אחר כך נכנסתי להריון עם עודד וזה מה שקורים ילד יקר".
טלפון בארוחת שישי
חוץ מהנובל, אברהם הרשקו עטור פרסים, כמו פרס ישראל היוקרתי. "ביום שישי, לפני כ-30 שנה, אכלנו את ארוחת השישי והטלפון מצלצל. על הקו שולמית אלוני, אז שרת החינוך והתחבורה. אני שומעת את אברהם עונה 'כן תודה, כן תודה כן, כן'. ואני אומרת לו 'אברהם האוכל מתקרר', והוא ממשיך עם ה'כן, כן', סוגר את הטלפון ומספר לנו. אחר כך היה 'דומינו' של פרסים. הוא גם התקבל לאקדמיה האמריקאית, שזה מאוד קשה להתקבל כזר. והוא הישראלי היחיד שהתקבל לאקדמיה הסינית".
בהמשך הרשקו קיבל את פרס וולף המוענק בישראל מאז שנת 1978 לאנשי מדע ולאמנים נודעים מכל העולם, ופרס לסקר שניתן מדי שנה מאז 1946 לאנשים חיים שתרמו משמעותית למדעי הרפואה. "אומרים שאם מישהו מקבל את הלסקר זה מגדיל את הסיכויים שהוא יקבל את הנובל", אומרת יהודית. "כל החברים האמריקאים שהם בתחום הרפואה והמדע אמרו לנו שהשנה אברהם יקבל את הנובל, והוא אמר לי דבר אחד 'מותק, אל תקבלי את הסינדרום של אוקטובר'.
סינדרום אוקטובר?
"באוקטובר בדרך כלל מודיעים מי מקבל את הנובל. זה מתחיל עם הודעות זכיה בתחום פיזיקה, ואחרי יומיים רפואה ואחר כך זה כימיה. אנשים יושבים בטלפון ומחכים שיגידו את השם שלהם ואם לא אומרים נכנסים לדפרסיה. אני הקשבתי כשהודיעו על הפרס ברפואה, כי כל הזמן היינו בטוחים שיקבל ברפואה. כבר אמרתי ה'אנטישמים האלה לא רוצם לתת לישראל'.
"זה היה סוכות, הנכדים ישנו אצלנו. נסענו לבריכה באלונים וככה בסביבות 14:30 התחיל להיות קריר והחלטנו לחזור הביתה, חזרנו בשתי מכוניות וכמו שאנחנו חוגרים את הנכדים בת דודה שלי מירושלים מתקשרת, 'מזל טוב פרס נובל!' אברהם אומר לה 'את טועה' והיא אומרת ששמעה עכשיו ברדיו. לא האמנו. שתי דקות אחרי זה צלצלה חברה אלי ואמרה לי אותו דבר. הילדים באוטו, והנכדות אומרות, 'סבתא מה יש', אמרתי שסבא קיבל פרס גדול, שאלו אם הוא קיבל גביע ואמרתי שכן, אז הן שאלו אם זה מזהב או כסף. אני התרגשתי כל כך שניסיתי לצלצל לאמא שלי ולא יכולתי לחייג את המספר. באנו הביתה וכבר חיכו צלמים בחוץ, טלפונים מכל העולם, למשל מנשיא הונגריה (אברהם יליד הונגריה נ.פ)".
המלך ואני
ספרי על הטקס
נסענו לשבדיה עם 5 אנשי בטחון. זו מכונה משומנת שנמשכת שמונה ימים עם לימוזינה צמודה, נהג ומדריכים שהסבירו לאברהם איך צריך להתכופף בעת קבלת הפרס כדי להגיד למלך שבדיה תודה. יש מקום ישיבה למשפחה בקהל וכשאברהם קיבל את הפרס הזרקור היה עלי, אני לא ידעתי את זה, ועשיתי לו סימן של נשיקה, וזה מצולם בטלוויזיה. אחרי זה ארוחת הערב.
"לפני הטקס נפגשנו מלך שוודיה קרל גוסטב ורעייתו המלכה סילביה. לקחנו את מאיה הנכדה שהייתה בת 11, המלכה דיברה איתה ושאלה שאלות והייתה כל כך נחמדה. הכי מצחיק היה ביום האחרון, ביקשו מאברהם להישאר כדי לתת הרצאה. מצלצלת אלינו נכדתנו אלה, אז בת 4 והיום אחרי צבא ובדרך ללמוד רפואה. היא ביקשה קופת כסף במקום אחת שנשברה לה.
"אברהם, אני ושלושה אנשי בטחון הלכנו לכלבו לקנות עבורה, עולים למעלה, אומר לי איש הבטחון השבדי, 'תראי מי עומד שם, זה המלך'. אנחנו עם 6 אנשים ביטחון. ניגשתי ואמרתי 'הוד מלכותו אתה זוכר אותי מהערב הקודם'. המלך ענה 'איך אני יכולה לשכוח'. אנשי הבטחון השבדים היו מבסוטים ממני. מאז הפרס מזמינים אותנו לכל מיני מקומות שבחיים לא חשבתי שנגיע אליהם ולמלונות הכי טובים".
זה להיות סופרסטאר
"ממש ככה. פינוקים, מחלקת עסקים במטוס. בפעם הראשונה שהיינו בסין למשל קיבלנו סוויטות. הוזמנו לאירועים הרצאות וגם לייצג את ישראל בכל מיני דברים. זו שליחות ואנחנו רק נוסעים באל על אם זה אפשרי".
נפילה במדרגות
איך אתם עוברים את המלחמה?
"שלושת הבנים שלי היו קרביים, שני בנים למדו רפואה, בן אחד בהיי טק ועכשיו דואגים לנכדים ששניים מהם בצבא. באתי מהארץ הכי peaceful שלא ידעה מלחמות 700 שנה והגעתי לארץ שיש הכי הרבה מלחמות. דאגתי לבעלי, לילדים ועכשיו לנכדים".
לדיור מוגן אוונגרד הגיעו אחרי שהיא נפלה במדרגות בבית הקודם, שהיו בו 3 קומות וזה הדליק לאברהם אור אדום. "לא נפגעתי אבל. עשיתי ניתוח החלפת ירך ואני בסדר גמור. מתעמלת הרבה כי יש לי בעיות בגב. אני אוהבת לקרוא ספרים באנגלית, עושה הרבה סודוקו, נוהגת, וגם מכהנת כיו"ר הוועד של הדיור המוגן".
למה בעלך עדיין עובד בגיל כזה?
"אני הייתי נגד, אבל ראיתי שגברים מבוגרים שלא עובדים, מאוד מהר מתדרדרים. אברהם אומר שהוא רוצה למות עם הפיפטור ביד (מכשיר מעבדתי המשמש להעברת כמויות קטנות של נוזלים). אז אני לא אומרת כלום כי אני רואה שזה לטובתו".
יש לך תובנות לחיים מאושרים ובריאים?
"יש לי הרבה מזל. חסר לי שאין לי את כל המשפחה פה חוץ מהקרובה. האחים והאחיות שלי בשוויץ אבל יש לי בעל יוצא מן הכלל. אף פעם לא הרווחתי בלוטו ובמפעל הפיס הרווחתי בזה שהתחתנתי עם אברהם, הוא מה זה סבלני, הנכדים משוגעים אחריו, העובדים אוהבים אותו. הסוד לחיים מאושרים זה לדעת עם מי להתחתן. באתי כילדה מפונקת משוויץ, עבדנו קשה, היו מלחמות אבל הכול היה בשיתוף. אנחנו חברים".
