בימים אלו מצוין חודש המודעות לנכי ופצועי צה"ל, בו מחולקים אותות הוקרה למי שנפגע במהלך ההגנה על המדינה. אחד מהם הוא סגן רפאל אלדן, פדוי שבי, מפקד מעוז בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, המתמודד עד היום עם השלכות מלחמת אוקטובר 1973. המדינה העניקה לאלדן את עיטור המופת על פיקודו שהוביל להצלת חיים של עשרות חיילים, אך אותה מדינה שלחה את אלדן וחבריו להתמודד בעצמם עם השלכות העינויים והשבי.
שמונה חודשים לפני פתיחת מלחמת יום כיפור, מונה סגן אלדן למפקד מעוז "מפצח" בגזרה הדרומית ביותר, והיה אחראי על 30 חיילים שביצעו תצפיות על הצבא המצרי מעבר לתעלה.
אלדן: "ישבנו על שפת התעלה כחלק מקו ברלב המפורסם, שכלל 16 מעוזים. הייתה לי תצפית נהדרת לכיוון המצרים, והעברנו מלא דיווחים לפיקוד הדרום על תיגבור כוחות שלהם, בעוד המודיעין שלנו טען שמדובר בתרגיל. גם בבוקר המלחמה שלחתי חיילים לבצע סיורים ותצפיות, למרות שהעברנו דיווחים שהמצרים הציבו טילים מול המוצב. זה היה יום שישי, ארוחה מפסקת לפני תחילת הצום".
מלחמה בהפתעה
יום שבת. בשעה 13:30 התקבלה הודעה במוצב להיכנס לכוננות ספיגה. 20 דקות לאחר מכן החלה המלחמה עם הפגזה מסיבית על המוצב. "תפסנו מחסות בבונקרים ובשפניות, ויצאנו לצפות אם יש ניסיון חצייה של התעלה. מולנו התקדמו 10 סירות עם 100 חיילים מצרים. נתתי פקודה לתפוס עמדות ולפתוח באש.
"היינו רק 18 לוחמים, כל השאר צוות טכני, מודיעין, רופא ואיש קשר. הצלחנו לחסל את מרבית הכוח המצרי באמצע התעלה. ההתקפה נמשכה והם החלו לטפס למוצב. הדפנו אותם עם נשק קל ורימונים. עצרנו התקפה אחת, אבל ניסיון כיבוש המוצב נמשך יחד עם ירי מסיבי והפגזות".
אלדן וחייליו קלטו מיד את המצב. "לא היה לנו סיוע של כוחות אחרים. גדוד הטנקים שהיה אמור לסייע לנו נתקל בטילי סאגר וספג הרבה אבידות. לא ישנו בלילה. הטנקים שלנו עזבו בהוראת גורודיש, ואנחנו נשארו במוצב מוקפים חיילים מצרים שהתקדמו בבניית גשרים והעברת ציוד לצד שלנו".
בבוקר יום ראשון התבשר סגן אלדן על ידי הפיקוד כי המלחמה מתנהלת גם בגזרה הסורית, וכי בדרום אף מוצב עוד לא נפל, מה שהתגלה בדיעבד כידיעה לא מדויקת.
שורפים אותנו
עם שחר יום שני, אלדן שומע קריאות 'מצרים על הגדר' ומזהה 30 מצרים סמוך למוצב. מתנהל קרב כשהמצרים מתחילים להשתמש בלהביורים לטיהור תעלות המוצב, תוך זריקת רימונים. "המילים האחרונות שלי בקשר היו 'שורפים אותנו', ואז נותק הקשר. מהפיקוד אמרו לי: 'אתה מחליט. אתה הגנרל'. שבי לא עלה בראשי בכלל. כיוונו קנים לפתחים והתכוננו שמצרים יפרצו פנימה בכל רגע, ישטפו באש והכל כנראה יסתיים. פתאום מישהו צעק מהתאג"ד: 'אולי ניפול בשבי'. אז לראשונה חשבתי שאולי כדאי להציל חיים. נתתי פקודה, וחיילים יצאו עם גופיות לבנות. חייל מצרי אחד ירה והרג חמישה חבר'ה שלנו במקום. אני יצאתי עם 5 חיילים בפתח אחר, והחלטנו ליפול בשבי לפני שמחסלים אותנו".
אלדן וחייליו הועלו על משאית שחצתה את תעלת סואץ, והועברו לכלא עבסייה בקהיר. בדרך הם הוכו פעמים רבות, ניצלו מניסיון לינץ', ואלדן נאלץ לחשוף שהוא קצין כדי למנוע הכאה נוספת של חיילים. "כשהכניסו אותנו לבית חולים בסואץ, קיבלתי שוק מכמות החיילים שלנו שם, והבנתי שמעוזים אחרים נפלו".
בגזרה הדרומית נפלו בשבי כ-200 חיילי צה"ל. 100 נוספים נשבו בגזרה הצפונית. "שמו לנו רטייה על העיניים וקשרו את ידינו מאחורי הגב. ככה נסענו כמה שעות לכלא עבסייה. הרביצו לנו והעבירו אותנו לתאים נפרדים. היינו קשורים חודש ימים, ולא החלפנו בגדים, בלי מקלחת או מזרון. קיבלנו מעט מים ואוכל. חצי פיתה יבשה וקצת אורז, והרבה חקירות שלוו בהתעללות, עינויים והשפלות. המצרים אמרו שהם כבר בבאר שבע ויפגשו את הסורים בתל אביב. לא האמנתי להם, אבל המראות של השבויים שלנו, והעובדה שצה"ל לא חילץ אותנו, לא נתנו הרגשה טובה".
אחרי חודש עבר אלדן לכלא אלכסנדריה וזכה למקלחת ראשונה. "אחי התאום נלחם בגולן, אושפז וחייו ניצלו. להוריי הודיעו שאני נעדר. אחרי שבועיים בשבי המצרים פרסמו תמונות של שבויים, ואח שלי זיהה אותי למרות שהורדתי את הראש בתמונה מהבושה".
השחרור
אחרי שנפל בשבי ב-8 באוקטובר, אלדן השתחרר ביום ההולדת שלו, 21 בנובמבר. עם הגעתו ארצה, בגלל זיהום שהתפשט בגופו, הוא אושפז לשבועיים בתל השומר. חבריו "הבריאים" נקראו על ידי משרד הביטחון לבית הבראה בזיכרון יעקב. "חקרו אותם על מה שאמרו למצרים בשבי. זה הליך כואב, וחלקם היו בתחושה לא טובה ולא שיתפו פעולה. גם אותי תחקרו אחרי האשפוז, אמרתי מה שרצו לשמוע, ובזה הסתיים הסיפור".
באותם שנים נושא הפוסט טראומה לא העסיק את מדינת ישראל, והחיילים שנחשפו לזוועות המלחמה, לא רק שלא זכו לתמיכה, חלקם נאלצו לעבור חקירות. "לא נקלטנו כמו שצריך אחרי המלחמה. אני מעריך שמאז הופקו הלקחים ולא יחזרו על אותן טעויות. אחרי המלחמה חזרתי לשירות צבאי של עוד 8 חודשים. המשכתי לטכניון, השלמתי לימודי תעשייה וניהול והשתלבתי באלביט ובהמשך בצים. יצאתי לפנסיה לפני כמה שנים.
"רק בשנת 1995 כשעלה הסרט 'ערים בלילה' שעסק בפוסט טראומה, חל שינוי בתפיסת משרד הביטחון, ואחרי שעברנו כמה ועדות קשות, אני וחבריי הוכרנו כפוסט טראומטיים 22 שנה אחרי המלחמה. עד אז לא הכירו בנו, ורק מאותו רגע יכולנו לקבל טיפולים ובעצם הכרה במה שעברנו. חזרנו מהשבי, ולא ידעו מה לעשות איתנו. לא היה טיפול, ניסו שיטות שלא ברור מה מטרתן, והזניחו אותנו. כל אחד היה צריך להתמודד בעצמו ולמצוא את דרכו. הדרך שבחרתי הייתה לדבר כמה שיותר ולספר על החוויות. אני שמח שדברים השתנו מאז. השפעות המלחמה מורגשות גם היום, אבל החיים נמשכים והתמיכה שקיבלתי מאשתי והמשפחה לאורך הכל הדרך סייעה לי רבות".
קראו גם: >>
