שחר טישלר (32), תושב קרית חיים, נשוי לעופרי ואב למנור בת השנה, החל את שנתו הרביעית כמורה לצילום באורט קרית ביאליק. בשנה שעברה יצא לחמישה חודשי מילואים במהלכם נעדר מבית הספר, אך חזר עם 'מתנה' - מבחר צילומים שתיעד בזמן המלחמה ברגעים קשים, אינטימיים של עצב וגאווה של הלוחמים בגדס"ר חטיבה 5, שהוא בעצמו חלק מהם.
5 צפייה בגלריה
המורה לצילום מאורט ביאליק שחר טישלר שמתעד את רגעי האנושיות בתוך התופת
(צילום: שחר טישלר)
בילדותו התגורר בעיר כרמיאל למשפחה שהתרבות והאומנות היו חלק בלתי נפרד מאורחות חייה: "אני בן הזקונים למשפחתי, אחי הגדולים כולם רקדו ושניים מהם אף עשו זאת באופן מקצועי. אמא שלי הייתה בריקודי עם, כך שהתרבות והאומנות תמיד היו נוכחים בבית. מגיל צעיר נמשכתי לעולם הצילום. תחילה הייתי עוסק בפוטושופ, אבל אז בתיכון בחרתי במגמת אומנות וצילום ונחשפתי לעומק הצילום. מגיל 16 החזקתי מצלמה ובעצם עד היום".
טישלר עוסק בצילום ובאומנות עד היום, לצד עבודתו כמורה. טישלר: "אני חושב שדי מההתחלה היה לי ברור שהמצלמה והצילום ילוו אותי בחיים, כי כבר כנער צעיר במגמה, הרגשתי איך המצלמה משמשת אותי ככלי לתווך לעצמי מחשבות ודעות. המצלמה ביסודה היא כלי חברתי, לא מדובר ביצירה הנעשית על קנבס מהראש שלך אלא על מצלמה שמצלמת מציאות ועל הצלם להתמודד עם המציאות. אני ביסוד שלי אדם מאוד חברתי, שברמה האנושית אני שואף לחברה טובה יותר, שוויונית יותר, צודקת יותר זה חלק מהבית, והמצלמה עוזרת לי לתווך את זה".
"הייעוד שלי בחיים"
את המשיכה לעולם הצילום והחינוך הוא זוקף לזכות מורתו בתיכון: "הייתה לי מורה בתיכון שלימדה צילום ושמה חן ברק, היא גרמה לי להבין את המהות של החינוך דרך צילום. אבא שלי נפטר מאירוע מוחי כשאני בן הזקונים שלו רק בן 14. המורה עזרה לי דרך הצילום לתווך לעצמי את המורכבות שלי, את הזהות שלי. היא הייתה היחידה כמעט שבאמת האמינה בי ועזרה לי להתבונן על עצמי, תוך דיבור בגובה העיניים - משם הבנתי מה יהיה הייעוד שלי בחיים, שילוב בין צילום וחינוך. ידעתי שאני אסיים את השירות הצבאי וארשם ללימודי חינוך וצילום".
טישלר התגייס ליחידת דובדבן כחייל קרבי, כאשר בסוף השירות אף לחם במלחמת 'צוק איתן'. מיד לאחר מכן הגשים את רצונו ולמד חינוך וצילום במכללת ויצו: "תוך כדי התואר לימדתי בתוכניות חינוכיות שונות, ובסיום לימדתי בבית ספר עברון שבצפון שנה אחת צילום ולאחר מכן לאורט ביאליק - וכעת אני מתחיל את שנת ההוראה הרביעית שלי בבית הספר".
אם נשאל את התלמידים של טישלר, הם יספרו לנו על מורה 'חריג בנוף', קשוח מאוד ושאפתן: "אני מסתכל על מה שאני עושה כ'הוראה באומנות' אין לי אג'נדה ללמד ידע, למרות שאני עושה זאת הרבה במסגרת הלימודים, אבל המטרה העיקרית שלי היא לפתח אנשים. מבחינתי קודם כל התלמיד, כי אם תלמיד צריך אותי, זה קודם כל לפני הלימוד.
"לצד זאת אני מורה מאוד פדנט וקשוח, אבל זה מפני שאני מאמין במשמעת גדולה. אני עם עצמי ככה ואני תמיד מסביר לתלמידים שאני דורש מהם מה שאני דורש מעצמי, וזה כי האתגרים שאני נותן להם הם כלי להצלחה ונותן להם דרך ברורה איך להצליח באתגר. כלי שיסייע להם לפתח את עצמם מבחינה אישית, והקולנוע והצילום זו פלטפורמה מדהימה להתבוננות עצמית". טישלר מגיש בסוף שנת הלימודים את תלמידיו לבגרות, שיוצרים סרטים תיעודיים.
"שחר קום, יש מחבלים"
מלחמת חרבות ברזל זו לא המלחמה הראשונה של טישלר: "בשבוע האחרון של השירות שלי, פרצה מלחמה צוק איתן ואני הייתי חלק ממנה. כך שמלחמה זה חלק מההיסטוריה שלי. בבוקר 7 באוקטובר התינוקת שלי, שהייתה אז רק בת חודשיים, התעוררה ואשתי ראתה את ההתרעות ואמרה לי 'שחר קום יש מחבלים בארץ'. בשעה שבע וחצי בבוקר הרבה לפני שקיבלנו צווים, הצוות שלי קיבל החלטה שאנחנו יוצאים לדרך.
"הגענו אל המחסנים של בציוד במרכז הארץ ועברנו את שרשרת החיול, וכשהיינו בשיירה לרדת דרומה קיבלנו הנחיה לעצור, שאין אישור לרדת. אני חושב שאף אחד לא הבין את גודל השעה, ואם היינו מבינים, היינו מקבלים החלטה ויורדים. רבים מאיתנו עד היום מתמודדים עם העובדה שיכולנו להציל נפשות רבות. בעיני הייתה קריסה טוטאלית של המערכת, ואנו יודעים בצבא למלא פקודות, אבל צריך לדעת מתי מקבלים החלטות באופן עצמאי".
כבר ביום למחרת ירד טישלר עם חבריו לפלוגה אל יישובי הדרום, וביומיים שלאחר האסון נכנסו אל יישובי העוטף למשימות שיקום קו ההגנה. טישלר: "המטרה הייתה להחזיר את היכולת לפעול במקום, תיקנו גדרות, אמצעים שנהרסו, מלאנו דלק בגנרטורים ואף החזרנו גופות מקו הגבול. היו גופות של יקירנו האזרחים ובעיקר הרבה גופות מחבלים. קיבלנו משימות של טיהור מחבלים בשטח ויצירת מתווה לכניסה קרקעית. הגענו עם הרבה יותר חוסן נפשי מאשר בצוק איתן, אבל אי אפשר לתאר במילים את הגיהנום שהיה במקום. התיאורים הם קשים, אפילו המצלמה לא יכולה הייתה לסבול חלק מהמראות".
תיעוד מפאתי עזה
באותה השבת בה יצא אל הדרך, טישלר לא לקח עמו את המצלמה: "בהקפצה לא חשבתי על מצלמה, ובשטח צילמתי מהטלפון הנייד. אחרי כשלושה שבועות שיצאתי להתרעננות היה לי ברור שאני לוקח איתי את מצלמת הפילים שלי למילואים, מצלמה מדהימה ששייכת לעולם האומנות של הצילום. מעבר לשפה והסגנון המיוחד שלה, אין בה היכולת להביט מיד בתמונה שצילמתי וזה היה משהו שהיה לי חשוב מאד דווקא במלחמה".
מה מצלמים במלחמה?
טישלר: "צילמתי המון, עם פילים שחור לבן. בשונה מצילום עיתונות או של דובר צה"ל, מדובר בתמונות 'משפחתיות' של הרגעים האישיים של החיילים. בגלל שאני אדם חברותי מאוד צילמתי רגע של חייל בשירותים בשטח, מישהו שמחפש משהו לאכול, חייל שמנקה פצעי שפשפות ועוד. כמעט לא צילמתי קורבנות, זה קשה מאוד, וגם בעיני זה לא מכבד".
מאוחר יותר, המשימה שונתה: "שמרנו על מוצב בדרום שהיה חשש כי מחבלים יתקפו אותו, וגם ממנו יוצאים אל לחימה ברצועה. לאחר כחודש נכנסו לחודשיים של לחימה בתוך עזה למשימות התקפיות בפאתי השכונות. לשם הבאתי את המצלמה הדיגיטלית שלי וצילמתי באופן רחב יותר".
זיכרון לדורות
המצלמה לא מפריעה בתפקיד?
"ידעתי איך לשלב בין הדברים. היה לי ברור שאני קודם כל משימתי מאוד. אבל כשאני לא תופס עמדה, שלפתי את המצלמה ותיעדתי את החוויה של הלוחמים. רגעים בנאליים וגם מקרה שבו על הכוח שלי התפוצץ מטען, או רגע בו הוזעקו לסייע ללוחמים טיל נ"ט פגע בהם. בעת פינוי אחד החיילים צילמתי, היה לי ברור שעוד רגע הוא יוטס לארץ לטיפול, והרגע לתעד אותו לא יחזור".
לפני כשלושה שבועות יצא לאור הספר 'יומן מלחמה' שיזם טישלר יחד עם גורמים נוספים מן הפלוגה, ורבים מצילומיו בספר: "עסקתי במלחמה גם בתיעוד וידאו, אחרי הלחימה בעזה ראיינתי כעשרה אנשים מהפלוגה על החוויה במלחמה. חלק מהטקסטים נכנסו לתוך 'יומן מלחמה' יש בו צילומים רבים שלי, וגם צילומים של לוחמים נוספים שצילמו רגעים אפילו בטלפונים הניידים. הרעיון היה לייצר ערך היסטורי של זיכרון שיהיה לנו לדורות"
בימים הראשונים בשובו מחמשת חודשי המילואים, עמל טישלר על בחירת תמונות בקפידה, מהן הכין מצגת עבור תלמידיו: "אני מורה שהוא לא רק מורה, אני רוצה לבנות בני אדם. אני מאמין שאני לא יכול להגיד לאנשים לעשות דברים אם אני בעצמי לא מראה להם איך זה בא לידי ביטוי על עצמי. ולכן שחזרתי הביתה בניתי לתלמידים את המצגת מתיעוד המלחמה. מהתמונות הם למדו אילו חוויות עברתי, למדו על האתגרים, הרגעים הקשים ורגעי אושר קטנים של שמחה וגאווה.
קראו עוד:
"אני זוכר שבשלב מסוים של המלחמה התחלתי לצלם פורטרטים של הלוחמים, מתוך מחשבה מדאיגה שאולי זו תמונת האחרונה, ועלי לעשות זאת הכי טוב שיש למצוא אותם ברגעי שמחה או גאווה. הראיתי להם סרטוני תיעוד של חבר, סוג של תיעוד שהם לא יפגשו בתקשורת או באתרי האינטרנט".
התלמידים שהמתינו בדאגה לשובו של המורה צפו בהתרגשות בתיעוד: "בהתחלה היה שקט מצד התלמידים, לא הרבה יודעים איך לעכל את מה שראו, למרות שבחרתי בקפידה תמונות שאין בהן חלילה גופות או חורבן גדול. אבל הם לומדים גם להתמודד עם מה שקרה לנו כאן דרך תמונות, ועדים לכך שגם אני מתמודד עם המציאות דרך הצילום. רק לאחר מכן התעררו שאלות, מה הרגשתי, האם הרגתי מחבלים ובסוף גם סיפרו שהתגעגעו אלי ודאגו לשובי".
יש לימוד מעשי מהתמונות?
טישלר: "התלמידים לומדים את החשיבות של הצלם לבחור את הרגע שבו הוא בוחר אם הוא חלק מהקבוצה, או שלרגע הוא יוצא מהקבוצה ומתבונן מהצד על הסיטואציה, רק אז הוא בוחר לעצמו את הכלי המקצועי הנכון לתיעוד התמונה. צילום תיעודי אצל צעירים הוא פשוט כלי מדהים לבניית זהות אישית, ואף כלי לעודד ביקורתיות שאנו כל כך זקוקים לה בעולם שלנו".
