מערכת החינוך של חיפה ממנה צמחו לאורך השנים גם חתני פרס נובל, נשענת על כתפיהן הגדולות של כמה נשות חינוך, מנהלות ומורות מיתולוגיות שניפצו תקרות זכוכית והיו לפורצות דרך. בין נשות החינוך הללו גם אריאלה בהלול דימנד המנהלת המיתולוגית של בית הספר הפתוח ע"ש בארי.
דימנד ניהלה את בית הספר הפתוח במשך 21 שנה, והפכה אותו יחד עם צוות מורים והורים, לבית ספר יוקרתי בן כ-600 תלמידים.
איך הגעת לחינוך?
"נולדתי בחיפה ואני נטועה בעיר 69 שנים, מלבד 11 שנים בהם גרתי בירושלים. אהבתי חינוך מהרגע הראשון וזה היה ייעודי. למדתי בצעירותי בבית הספר הרצל בכרמליה, שכונה בה אני גרה כיום ושאבא שלי היה ממקימיה. האהבה לחינוך התחילה בבית למרות שאבי, יוסף בהלול, היה איש משפט וכיהן כפרקליט מחוז חיפה ובהמשך כנשיא בית המשפט המחוזי נצרת. אימי נולדה בוונצואלה, הגיעה לארץ להתחתן עם אבא בשידוך. היא הייתה אשת אמנות, ניגנה בפסנתר, כתבה שירים. איכשהו מהזוג הנחמד הזה קיבלתי את התחושה כי חינוך ושירה זה העניין שלי".
איך התחיל הרומן עם בית הספר הפתוח?
"קיבלתי את בית הספר עם מספר מצומצם של תלמידים וללא מבנה קבוע. אני הצטרפתי לבית הספר ב-1995 עד 2015. שהתחלתי היינו בשכונת הדר, בשוליים, עם 65 תלמידים. התחלתי עם איום בסגירה. ראש העיר באותה שנה, עמרם מצנע שמאד הערכתי, הגיע לבית הספר ושאל אותי כמה ילדים נרשמו לשנה הבאה, ואמר כי אם אין רישום הוא סוגר. לשמחתי נרשמו עוד 20 תלמידים, בית הספר נשאר פתוח והשאר היסטוריה".
ומה קרה מאז?
"מ-65 תלמידים הגענו בסוף לכ-600. מצנע העביר אותנו לנווה שאנן וכל הזמן נלחמנו כדי לגדול. היו בבית הספר כיתות א'-ו' אבל הגן לא היה מחובר לבית הספר. הצלחנו לקבל אישור מהמפקחת להיות חטיבה צעירה וגן הילדים הפך לכיתה בבית הספר. בהמשך הפכנו לבית ספר ניסיוני, ואחרי שנתיים של בקשות הסכימו שנוסיף חטיבת ביניים. כיום בית הספר הוא מגן חובה ועד כיתה ט'".
מה הייחודיות של בית הספר?
"אני חושבת שהכימיה והקשר לקהילה, לילדים ולהורים. רציתי שהילדים יבואו שמחים לבית הספר. זה היה חשוב לי שיהיו נינוחים, שנוכל להסתכל עליהם בגובה העיניים ומשם לעלות טיפה".
מה הייתה שיטת הניהול שלך?
"כמעט שלא ישבתי בחדר מנהלת, הסתובבתי במסדרונות וניהלתי שיחות. ניסיתי להרגיש ולחוש מה שקורה. גיליתי גמישות כלפי כל דבר ולא הייתה אג'נדה של ראה וקדש, חוץ מענייני התנהגות, נימוס ויחסי אדם וחברו. רק שם הייתי קשוחה והעמדתי גבולות ברורים".
קראו עוד:
ביטחון עצמי
לניהול שלך הצטרפו הורים ותלמידים.
"ברור. הורים היו מעורבים. הפצרתי בהם להקשיב לילדים. מאחר ומדובר במוסד מוכר ורשמי הייתי מחויבות למקצועות מסוימים אבל הוספתי מקצועות ונתתי דגש לנושאים חברתיים. כמו נושא החונכות שבוגרים מלמדים צעירים. ילד מלמד ילד. העניין הזה נולד מתוך מחסור במורים ואיחוד כיתות, וזה הפך לשיטת חינוך בה התלמידים מצליחים להוציא את החוזקות שלהם".
במבחן הזמן – יצאו בוגרים מוצלחים מבית הספר?
"בהחלט. ואני פוגשת אותם בחיפה כל הזמן. הילדים יצאו מבית הספר עם בטחון עצמי מאד גדול וכלים להצלחה. לצערי מאחר ובית הספר הוא רק עד ט' ראינו כיצד הם מחפשים בתי ספר חדשים, כאלו שמתאימים להם ובהם יוכלו להמשיך ולהתפתח. שאתה מגיע למקום חדש נדרשת התאמה ולמידה של התנהגות אחרת, ונדרש מיקוד בנושאים שונים. הילדים היו מגיעים ומספרים לנו על הקשיים ורובם העידו כי בתוך חודשיים הם הסתגלו".
מה סוד הקסם של בית הספר?
"היינו מאד נינוחים ועם סובלנות וסבלנות לילדים. לא הייתה קיימת אצלנו המילה 'עונש'. הקשבנו עם סבלנות אין קץ. שמחנו שהילדים חיקו אותנו ופעלו בדרכי נועם. להבנתי, לא משנה מה תלמד, על הירח או על השמש, תמיד תהיה קשוב לקהילה שלך, לך עם הילדים ותן להם ביטחון לעשות דברים בעצמם".
למה עזבת את ניהול בית הספר?
"אחרי 21 שנה, שני ראשי ערים ואחרי שבית הספר עמד על רגליו ושגשג, הגיע הזמן להעביר את השרביט. החלטתי שנה מראש על עזיבתי. דאגתי להכין את בית הספר והצוות. ניסו לשכנע אותי אבל בגיל 58 הרגשתי שזה נכון ויצאתי לדרך חדשה".
"אני חרדה"
מה דעתך על החינוך בישראל?
"הורים מביאים את ילדיהם לבתי הספר למשל 4-6 שעות ביום והם לא יודעים מה קורה איתם מבחינה חברתית ואישית כי הם עסוקים בהתפתחות ועבודות שלהם. ולכן יש חשיבות עצומה למחנכים והמחנכות שמקבלים את ילדינו. מצד אחד אני חרדה למצב החינוך כי אני רואה שיש מחסור במורים ומנהלים, ומצד שני אני מאמינה שיש אנשים חכמים וטובים שיכולים להוביל את החינוך למקומות טובים. החינוך צריך את מיטב האנשים עם הכישורים והתשוקה והעוצמות כדי להוביל את הדורות הבאים קדימה. אני מקווה לטוב אבל אולי אני תמימה".
אהבתי השניה
אם חינוך היה אהבתה הראשונה של דימנד, שירה היא ללא ספק אהבתה השניה.
ספר השירה הראשון שלה, "נוצה אחר נוצה קדח האור", ראה אור ב-1996. בנוסף, פרסמה שני רומנים – "דויד ובת דודו" ו"בתנאי שתבואי".
"השירה מצריכה הסתכלות פנימה, ובמהלך ניוהל בית הספר לא יכולתי לכתוב כי הניהול שאב אותי החוצה. במהלך עבודתי בבית הספר, השירה התפרצה ממני מידי פעם, ובתכתובות שלי למורים עשיתי שימוש בשפה לירית. התכתובות הללו הפכו לספר –"אי של מילים"".
בימים אלה אריאלה בהלול-דימנד ואחיה ציון בהלול, משיקים את "בשולי האור", המציג דיאלוג מרתק בין שירה לצילום.
"הספר משלב כ-55 שירים שכתבתי לצד צילומים נבחרים של ציון, שלא רק מלווים את השירים, אלא משלימים, מוסיפים ומעצימים אותם", אומרת דימנד, "הספר לוקח את הקוראים למסע אמנותי ואישי, המבטא רגעים לאומיים, חוויות משותפות וזיכרונות מהעבר. כמובן שגם אהבתי הראשונה לחינוך באה לידי ביטוי בשירים, ועכשיו אני יכולה לשלב את שתי האהבות יחד, אהבתי לשירה והאהבה לחינוך".
