תשכחו מכל מה שאתם חושבים על בני 100 ותכירו את חנה כץ. אנו פוגשים אותה בביתה שבכרמל ומתקשים לעמוד בקצב. היא מארחת נמרצת, מתמסרת למצלמה, ממהרת ברחבי הבית להביא אלבומי תמונות ומסמכים, ומפגינה צלילות מחשבה נדיר.
קראו עוד:
כץ, שנולדה בשנת 1925, ראתה את הקמת מדינת ישראל, חוותה את כל המלחמות, הייתה מנהלת מיתולוגית של בית הספר הריאלי במרכז הכרמל, ואף לא לרגע אחד הפסיקה ללמוד או לקרוא. "אם הגעתי לגיל 100 אז כנראה שעשיתי משהו טוב בחיי. כמובן שקיבלתי עזרה מהגנים הטובים של אימא שלי שחיה עד גיל 93", היא אומרת.
מה הסוד לאריכות ימים?
"לא יודעת אבל אני אוכלת בריא ומקפידה על דבר אחד: השנ"צ. הנכד הבכור שלי אמר לי שהכול בזכות שנת הצהריים, אז אני שומרת ומאמינה בשנ"צים".
בין שנ"צ לשנ"צ היא קוראת, לומדת, כותבת ומפעילה את הראש. "כל חיי אני לומדת. זה התחיל בסמינר באוניברסיטה, בהמשך למדתי הוראה מתקנת בחשבון. כיום אני שומעת הרצאות, אני בחוג לתנ"ך שבו אני מקפידה לכתוב על דמויות תנ"כיות מנקודת מבטי. כך למשל כתבתי שיחה דמיונית בין רחל ולאה. לרגל יום הולדת המאה כתבתי והוצאתי חוברת לחברי החוג לתנ"ך. הראש כל הזמן עובד. אני עסוקה מאד, קוראת הרבה, פותרת תשבצים. קוראת עיתון. אני כותבת בכל אירוע אליו אני באה, אם לחוג תנ"ך או אירוע משפחתי. פשוט בא לי לכתוב וזה עושה לי טוב".
מה את קוראת?
"עוברת על העיתון, קצת פוליטיקה אבל בעיקר מדורי ספרות והרבה ספרים. עכשיו אני בספר "הנסיכה לבית אלגרנטי" של אורית ינקו".
השנים הראשונות
חנה כץ נולדה בעיר נירנברג בגרמניה ב-1925 ומספרת על עיר הולדתה בה הופיעו לראשונה הנאצים. "אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מכיתה א' שאני הולכת לבית הספר ומזמזמת בקול את ההמנון הגרמני כדי שלא ידעו שאני יהודייה. אבי עבד כנהג מונית. יום אחד הוא לקח גנרל נאצי לדכאו ואחרי ששמע איך הגנרל מדבר, אבי ארז תיק באותו היום ועזב את הבית. הוא חיכה לנו אצל הדוד שלנו בחבל הסאר הסמוך לצרפת, והכין עבורנו סרטיפקטים להעלות לארץ. קיבלנו את אישור לעלייה בגלל שלדוד שלי היה פרדס בארץ".
בשנת 1933, בגיל 8 הגיעו חנה והוריה לתל אביב. "אבי עבד בחברת משאיות ואיבד את כל כספנו בתוך זמן קצר. אמי עבדה במשק בית אצל משפחה מגרמניה. התגוררנו בצריף במקום בו עומד היום דיזנגוף סנטר".
אחרי מעברי דירה נוספים חנה ומשפחתה עברו למפרץ חיפה ולקח להם שנים להתאושש מהעלייה. "חייתי את בניין הארץ. גרנו בקרית חיים ברחוב ב' ואחר כך ה'. אבי היה נהג של העירייה ואימי תופרת. גרנו ליד הרכבת. לא היה מעבר לזה כלום. נטענו והשקנו בשיעורי חקלאות את השדרות בקרית חיים. עברנו לגור בקרית ביאליק שהייתה חול וחול. לאט לאט ראיתי איך המדבר הופך ליישוב".
יקית במנדט
חנה עלתה ללא ידיעת השפה העברית, אך היכולת לקרוא וללמוד עזרה לה מאד. "הגענו לארץ בחודש מאי וחודשיים אחר כך כבר ידעתי עברית. הקפיצו אותי כיתה. בניגוד להיום, כולם אז היו עולים חדשים והצלחתי לעזור להורים באמצעות שיעורי עברית פרטיים שנתתי. את לימודי התיכון עשיתי בקרית מוצקין ואז הגיע הפרק הצבאי שלי".
בגיל 17 חנה עברה קורס גפירים. "זה היה למעשה אימוני נשק באישור הבריטים. את האימונים העבירו חברי 'ההגנה'. בשום אופן לא אצ"ל או לח"י. אני הייתי אשת 'הגנה' גאה. דווקא בשירות הצבאי היה לי את התפקיד הכי משעמם בעולם: קצינה שמוציאה בנות למילואים".
כבר בתקופת המנדט בשנת 1945, היא החלה לעבוד כמורה בבית הספר הריאלי. "זה היה ריאלי הדר כי מבנה ריאלי בית בירם המוכר לכולם, היה בחזקת הבריטים. הנסיעה מהבית בקרית ביאליק לעבודה בבית הספר בשכונת הדר הייתה מסוכנת. כשהגיעו מאורעות 48 לשיאם, ירו עלינו שעברנו את גשר רושמיה. באחד הפעמים שעברנו נפצע מהירי נוסע באוטובוס. צעקו 'מי יודע עזרה ראשונה'. אני הצבעתי כי למדתי ב'הגנה'. ניסינו לעזור לפצוע אבל הוא נפטר מכדור שקיבל בבטן. חוויה לא נעימה".
חנה: "המדינה קמה והייתה שמחה גדולה. הייתי חברה בתנועות הנוער וכולנו חלמנו על בניית הארץ. למדתי ולימדתי עם הפסקות רק לאוניברסיטה או צבא".
מהפכה שקטה
בגיל 23 החלה ללמד בריאלי, ראשית בכיתות יסוד בהדר, בהמשך ניהול ריאלי מרכז הכרמל במשך 23 שנים. "היו בבית ספר 350 תלמידים ו-90 מדרגות שירדתי ועליתי כל יום, גם כשהיה לי גבס. בגלל זה אני בכושר היום".
למה דווקא הוראה?
"בימים ההם מי שרצה מקצוע מכובד בחר בהוראה או להיות אחות. היום לצערי הולכים להוראה מי שלא יכולים ללכת להשכלה גבוהה יותר. ולכן יש ירידה גדולה בחינוך. ולא אכנס לעניין שר החינוך".
כמנהלת צעירה, חנה לצד שני מנהלות נוספות, הובילו מהפכה שקטה ששינתה את בית הספר הריאלי מאז ועד היום. "שהגעתי לריאלי, רוחו של ארתור בירם שלטה בביתה ספר. בירם השליט חינוך פרוסי מחמיר וכמעט צבאי. אני זוכרת שתלמידים היו הולכים בשורה לארוחת העשר עם מגבת על הכתף. הכל נעשה בפקודה. הארוחות הוצאו בתיאום. 'אחת – פתח. שתיים – הרם..' מסדר צבאי לכל דבר".
אז חוללתם מהפכה?
"כן אבל זה נעשה בצורה טבעית. האווירה הצבאית נעלמה בהדרגה. נתנו דגש על ערכי אהבת הארץ, הגברת תחושת השייכות לעם ולחברה בישראל. הכנסו חידון טבע בט"ו בשבט, קיימו סדרי פסח וחגיגות לציון הקמת המדינה. היום יש קיצוניות לצד השני, ושמעתי על מקרים שתלמיד אומר למורה שידבר עם ההורים שלו וידאג לפיטוריו של המורה".
אז פעלת בניגוד למורשת ארתור בירם?
"הייתי התלמידה של בירם ולמדתי אצלו תנ"ך. בירם ניהל את בית הספר עם פחד. שאני הייתי תלמידה פחדתי מהמורות שלי ומשטר היה בניגוד לרוחי. אחרי שסיימתי את הסמינר עם חברותיי ריטה מדזיני וחניה יצחקי, שהגיעה תורנו לנהל הבנו שמשהו חייב להשתנות. זו כבר הייתה דמוקרטיה עם מורים חדשים עם דעות חדשות ולא כולם בדעה אחת של המנהל".
את מרוצה מהתפתחות הריאלי?
"כל הבנים והנכדים למדו וסיימו את לימודיהם בריאלי. הם קיבלו הרבה מאד מבית הספר אבל לא כולם יצאו מרוצים. הריאלי תמיד היה שונה. הנכדים שלי לא פגשו 'עמך' עד שהגיעו לצבא כי שכר הלימוד בריאלי כנראה מהווה גורם מרכזי שמונע מכל אחד ללמוד בבית הספר. זה כנראה בלתי נמנע כאשר מדובר בבית ספר פרטי שמבקש לא להסתמך על תקציבי המדינה. ועדיין, בניגוד למה שאנשים חושבים, אני לא חושבת שמבית הספר יוצאים סנובים".
תקופה קשה
חנה היא אישה נעימה וחייכנית מציעה לכולנו לשמור על אופטימיות, ויחד עם זאת, חושבת כי אנו באחת התקופות הקשות שידעה המדינה. "התנאים הפיזיים היו קשים מאד. לא היה חשמל בתחילת המדינה. אני זוכרת אוטובוסים שהיו טנדרים סגורים. מקרית חיים לחיפה נסעו ברכבת כי לא היו כבישים וגם לא היה כביש החוף. מנגד כל האנשים הרוויחו אותו דבר. מחלק התה והמנהל קיבלו אותה משכורת ולא היו הבדלי מעמדות משמעותיים".
ומה המצב היום?
"לא תיארתי לעצמו שנגיע למצב כה גרוע בו אף אחד לא רוצה להיות בקשר עם ישראל. ברחבי העולם רואים את מה שקורה בעזה וממה שנשאר ממנה, ולא מבינים למה לא מסיימים את המלחמה. גם בהשוואה לשנת 1973, אני לא זוכרת תקופה כה קשה".
מה לגבי איכות החינוך?
"קשה לי להגיד באופן גורף. אני כן יכולה לומר שהנכדים מקבלים חינוך טוב. נכד אחד עושה דוקטורט במחשבים בתל אביב אחרי שלמד בטכניון. נכד שני לומד הנדסת חלל בטכניון. נכד שלישי למד פסיכולוגיה וסטטיסטיקה בתל אביב ועכשיו עובר לטכניון. נכד נוסף מתגייס".
משפחה ענפה.
"שני בנים, שתי כלות ושישה נכדים".
במהלך הבחירות המקומיות האחרונות, עלתה שאלת גילו של יונה יהב והאם הוא יכול להתמודד בגיל 80.
"הוא צוציק שצעיר ממני ב-20 שנה. אני לא יודעת כמה הוא יכול להמשיך אבל אני מאד פעילה ונפגשת עם חברות ויוצאת מהבית שיש משהו חשוב. לצערי אני התאלמנתי לפני 16 שנה אבל יש לי חברות צעירות ממני. אני חיה את החיים".
היית משנה משהו שעשית במהלך 100 שנותיך?
"לא הייתי משנה שום דבר. החיים יפים. שמרו על אופטימיות".
