מאחורי הקירות הסגורים בבתי מלון, שם שוהים המפונים מיישובי הגליל המערבי, מתרחשות תופעות קשות שלא זוכות לסיקור. אורית יפרח הלפרין חושפת בריאיון למיינט חיפה מציאות קשה. יפרח הלפרין היא מנהלת מחלקת יישובים במועצה האזורית מטה אשר, שתפקידה להיות בקשר עם תושבי היישובים השונים ביום יום במרכזי הפינוי. היא מספרת על תופעות כמו הטרדות מיניות, אלימות, איבוד סמכות הורית וחיים שביום אחד הפכו לכמעט בלתי אפשריים.
יפרח הלפרין: "אנחנו באנו מבתים עם מרחבים, עם שטחים ירוקים, מקומות בהם שומעים את ציוץ הציפורים. היה לנו הביטחון האישי שהרגשנו באחדות הקהילה. ועכשיו אנחנו בבית מלון, חדר אחד זוג הורים 3 ילדים, נניח ילד בן 11, בת 5, ילד בן שנתיים. איך אפשר לחיות בחדר 12 מ"ר לאורך זמן? זה נחמד שבוע, שבועיים, חודש אבל שלושה חודשים? מה קורה שההורים רוצים אינטימיות לעצמם? מה קורה לילד בן 15 שקם בוקר והוא במיטה עם אחותו בת 5? מה קורה לילד בוגר שצריך להתלבש ליד אימו? מה קורה שהורים נוסעים לעבודה והילדים נשארים לבד, במלון?
"יש שם גם תופעות של הטרדות מיניות, של אלימות, של קללות. הורים שמאבדים את סמכותם, נשים חזקות שמגדלות בתנאים בלתי אפשריים ילדים כשהבעל בצו 8. יש זוגות שהתפרקו, כבר היו מקרים של הטרדות מיניות במרכזי האירוח, כמו אדם שחשף עצמו מול ילדים ותופעות קשות אחרות. איך שורדים בתנאים כאלו?".
קהילות מפוצלות
יפרח הלפרין (46), גרושה ואם לשלושה ילדים, כיום בזוגיות, היא תושבת נהריה במקור. אמה, רותי יפרח הייתה משך שנים המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז הרפואי לגליל. בשנת 2006 עברה לראש הנקרה ומאז היא שם.
משנת 2014 היא מכהנת בתפקיד מנהלת מחלקת יישובים במועצה האזורית מטה אשר, שמורכבת מ-32 יישובים. תפקידה לקדם צמיחה דמוגרפית ביישובים, בינוי קהילה, ועוד. בעבר ניהלה את קהילת ראש הנקרה, עבדה במועצה המקומית שלומי ובמועצה האזורית מעלה יוסף. יש לה תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה.
פתיחת המלחמה בדרום תפסה את יפרח הלפרין בהפתעה גמורה. למחרת המליץ ראש האזורית מטה אשר לתושבים ביישובים סמוכי גדר לעזוב את בתיהם ולעבור דרומה. התושבים רובם התפנו ובהמשך גם הממשלה החליטה, בשני שלבים, לפנות יישובים במרחק 0 עד 5 ק"מ. בפועל צה"ל, שקיבל אחראיות לנושא הפינוי, החליט לפנות יישובים במרחק עד 3.5 ק"מ מהגבול. "המצב יצר כאוס מטורף ביישובים. כל קהילה עברה למקום אחר.
"היישובים שלנו פונו ל-18 מוקדי אירוח שונים לא לפי קהילות, כי אין בית מלון אחד שיכול לקלוט קהילה שלמה. יש קהילות שמפוזרות בין 7 מוקדי אירוח שונים, מבית אלפא ועד שדה בוקר. איך אפשר לנהל קהילה שהיא מפוזרת בכל הארץ? איך אפשר להעניק לתושבים את הצרכים שלהם? ברגע הראשון עניין רק נושא הקיום, שנשרוד את הימים האלו, שנבטיח את הביטחון. היום הפירמידה של הצרכים התהפכה. ניסינו בכל דרך שקהילות יהיו ביחד, לא הצלחנו".
הפחד ממה שקרה בדרום מלווה את הלפרין יפרח מה-7 לאוקטובר: "אני נולדתי בנהריה, אני רגילה לטילים אבל מה שקרה בעוטף עזה שינה את היום. 90 יום מאז ואני עדיין חושבת איך הייתי מחביאה את הילדים בממ"ד לו היו נכנסים חלילה אלינו, זה מטריד אותי עד היום".
קללות ואלימות
מאז הפינוי מנסה המועצה האזורית לסייע לתושבים המפוזרים ברחבי הארץ ככל יכולתה. בכל מרכז פינוי ישנם נציגים של המועצה, רכזי חינוך, עובדים סוציאליים, רכזי חוסן, רכזי גיל הרך. מערכות חינוך נפתחו בתוך מרכזי הפינוי, יש פעילות תרבות אבל התמונה רחוקה מלהיות ורודה.
"בשורה התחתונה יש פה אנשים שעקורים מבתיהם במשך תקופה ארוכה. ילדים מנסים לרכוש חברים חדשים בבתי הספר החדשים שלהם אבל זה לא תמיד קל. ולפעמים יש קללות ויש אלימות. קבוצת של בני 12 יצאה לדוג במקום מסוים והיא לא ידעה שהמקום "שייך" לחבורה מקומית. ואז איימו עליהם בסכינים. אמרו: ילדי כאפות, קיבוצניקים שגדלים בצמר גפן. למרות זאת, אנחנו חייבים לשמור על החוסן הנפשי של הילדים. הבת שלי, בת 22, התחילה ללמוד לפסיכומטרי. היא חושבת מה ללמוד. לדעתי, המקצועות הכי מבוקשים אחרי המלחמה יהיו עובדים סוציאליים, מורים לחינוך מיוחד, קלינאי תקשורת, מטפלים. בכלל, הדור הזה נפגע מאוד: למד בקפסולות בקורונה ועכשיו עקורים, מחוץ למסגרות החינוכיות שלהם".
לדבריה, יש מרכזי פינוי שמקשים עוד יותר על העקורים ונותנים להם הרגשה קשה, כאשר קבעו מראש שיש שעות ביקור מסודרות, בין 14.00 ועד 17.00 ומבקרים שלא יכולים להגיע ולראות בני משפחה באותן שעות, לא יכולים להגיע. "אני יודע שמקומות האירוח עושים כמיטב יכולתם אבל זה בלתי אפשרי".
אימא בשלט רחוק
ביום הראשון למלחמה, מתוך ידיעה שאת הבית היא לא ממש תראה בתקופה הקרובה, שלחה אורית את ילדיה לגרוש שלה והם יחד איתו ומשפחתו בטבריה. "מאז תחילת המלחמה אני עובדת בערך 7\24 ויש לי יישובים שהתפנו ויש יישובים שלא התפנו, ולכן לא הייתה לי ברירה אחרת.
"גם שם היה להם צפוף. בשלב מסוים הבן הרגיש לא בנוח, ועבר למלון אחר עם חבר, כדי לשמור על שפיות וצניעות. פעם בשבוע אני מבקרת, זה מאוד קשה. אני חזרתי לגור בבית ההורים ואחרי חודש הבן הצטרף אליי כי כל חבריו התגייסו.
"קשה להיות אימא בשלט מרחוק, שלא תמיד יודעת מה קורה עם הילדים שלי. אז החלטתי לשכור בית. בחיים שלי לא הייתי ביד 2, התחלתי לבדוק דירות בקריות, בנהריה, בחיפה, במעלות. חייבת בית עם ריהוט, האמת היא שממש לא מתלהבים להשכיר בית לעקורים כי לא יודעים לכמה זמן זה יהיה. חודש? חודשיים? חצי שנה? בסוף מצאתי שתי יחידות קטנות שחיברו לדירה בבלוק".
קראו עוד:
אורית מספרת שיותר ויותר תושבים החלו לממש את מענקי המדינה לדיור - 200 שקלים ליום למבוגר, 100 לילד דבר שעוד יותר מקשה לה על הקשר עם התושבים כי הם החלו להתפזר בארץ: "יש בעלי דירות שמנצלים את זה, אומרים בגלל שלא ברור לכמה זמן, דורשים מחירים מופרזים.
"הכי עצוב שחלקם מודיעים שלא יחזרו, שמו שלט למכירה על הבתים. ברור שזו בדיחה, מי יקנה בית ביישוב על הגבול? ומי שירצה לבוא מסיבות אידיאולוגיות, יילך לעוטף עזה. אני לא משווה כלל מה שקורה פה למה שקרה שם, אבל שם יש מלחמה, יש אופק לפתרון ופה אפילו לא החלה מלחמה. אנחנו מוכנים לחכות בחוץ עוד כמה זמן שיידרש כדי שיהיה ביטחון בצפון אבל תנו לחיות בכבוד".
הסלון זה הלובי
מה את מציעה?
"למשל לתת עוד חדר למשפחה עם שלושה ילדים. אם מתפנה חדר במלון, אל תכניסו עוד משפחה, תנו את החדר למשפחה עם ילדים. תנו לנו תנאי מחיה שפויים, נורמליים. תנו עוד חדר למשפחות עם ילדים. ההורים רבים, הילדים רואים ושומעים הכל. סמכות ההורים נעלמת. אם פעם, בבית, היינו יושבים כל המשפחה בסלון ומדברים, היום הסלון הוא הלובי של המלון וזה הסלון של כולם. אם אתה רב עם אשתך, וזה קורה בגלל הלחץ, כל 12 הקומות שומעות אתכם".
"למה שנחזור לאי ודאות?"
"אנחנו יודעים הכי טוב מה התושבים שלנו צריכים, תנו לנו את התקציבים, ואנחנו נדע לטפל בתושבים. הגליל המערבי עבר הליך עצום של קליטת תושבים חדשים. כמה מהם יחזרו? מלא משפחות כבר שכרו דירות ברחבי הארץ, ברור שלפני סוף שנת הלימודים לא יחזרו. יש גם כאלו שמצאו עבודה במקום אחר. למה שיחזרו לאי ודאות? נפתחו בתקופה הזו מלא תיקי רווחה, ילדם ואמהות עם חרדות קשות. כל כך מקווה שיהיה בסדר. אני יודעת דבר אחד: ביום שהמלחמה מסתיימת, אני חוזרת לבית שלי, תוך דקה אני שם". לאחרונה שכרה אורית בית בשכונת אכזיב בנהריה. הגדולים כבר איתה והיא מקווה שגם הקטנה תחזור במהירות.
