ד"ר שרה פארנצו הייתה בין האנשים הקרובים לסופר א.ב יהושע בשנים האחרונות. פארנצו, ילידת איטליה שעשתה עלייה, מתרגמת וחוקרת בנושא הספרות והתרבות הישראלית, ערכה דוקטורט על יצירותיו של יהושע, וכיום גם עוסקת בתחום שיקום בריאות הנפש בעמותת "מרפא לנפש", המסייעת למתמודדות נפש חרדיות.
פארנצו מתארת את יהושע כאדם אופטימי ודאגן בעת ובעונה אחת.
מה הזיכרון האחרון שלך ממנו?
"יום לפני שהוא נכנס לבית החולים סיפרתי לו על מאמר של פרופ' אמנון רז-קרקוצקין בנושא דת ולאומיות בהקשר היהודי והציוני. יהושע התחיל לקרוא את המאמר למרות שהיה כבר נורא עייף, ואף ביקש את הטלפון של כותב המאמר. למרות שאלו היו שעותיו האחרונות, הוא מצא זמן לעסוק במה שעניין אותו כל חייו - לאום, דת וחילון.
"על נושא ההפרדה בין דת ולאום פיתח תאוריות שניתן לזהות גם ביצירותיו הספרותיות. נושא נוסף שבער בו נגע ביהודי הגולה. לתפיסתו, כדי שהעם היהודי יהפוך ל"נורמלי", כל היהודים צריכים לחיות בישראל. הוא ירד על היהודים המפוזרים בעולם, טען שהם אורחים במדינות אחרות, ועוד מתנהגים בעליונות כעם הנבחר. הוא עצמו היה דור חמישי בארץ, וכעס על יהודי אירופה שלא עלו ארצה מסיבות שונות ובכך שילמו מחיר עצום ונספתו בשואה. הוא אהב את המדינה וחשב שמדינה בעלת גבולות היא הפתרון לזהות היהודית המורכבת".
"בעצם רוב ההגות של יהושע נבעה מדאגה עמוקה ורצון לשפר את גורלה של מדינת ישראל. היה מי שהגדיר אותו כ'מוסכניק', המבקש בעזרת ספריו, יצירותיו ומעורבותו הפוליטית והחברתית, לפתור בעיות ולא להשאיר שום דבר פתוח. יהושע היה בן אדם סקרן שאהב לשמוע את סיפורהם האישיים של האנשים. עם זאת, קריאת יצירותיו מגלה שהקולקטיב עניין אותו יותר מאשר הפרט, וחזונו הפוליטי והחברתי הם שקבועים את גורלן של דמויותיו, ללא חופש להסיט מן המסלול".
לדעתך, הוא עבר שינוי אידיאולוגי בשנים האחרונות?
"אחרי שנים שהאמין בשתי מדינות, הוא עבר לרעיון המדינה האחת. היה בן אדם אמיץ וחופשי במחשבתו, אבל זו הייתה רק ההתחלה, וביצירתו האחרונה, 'המקדש השלישי', הוא מעלה פתרון פוליטי על גבול ההזיה.
"בשני ספריו האחרונים, הקוראים פוגשים שתי גיבורות יחסית חדשות ביצירתו: הדת והעברית. דרך דמותו של הרב שושני, ראש מחלקת עגונות בבית הדין הרבני בתל אביב, נדמה למשל שהסופר מתייחס לחרדים יותר בסובלנות. כבר בנובלה 'הבת היחידה', הגשר עובר דרך העברית ולשון הקודש של ספר תהילים.
"באמצעות פתיחת הארון הספרים היהודי ביצירותיו האחרונות, הסופר מאפשר לנו בעצם גם הצצה לתקופת ילדותו, כאשר ישב ללמוד פרקי אבות עם סבו הרב, אב בית הדין של העדה הספרדית. יהושע תמיד הגדיר את עצמו כחילוני, אך יכול היה להתכתב עם כתבי הקודש, כי הוא הכיר את התפילות ולמד גמרא ותנ"ך. בסיפור 'הבת היחידה', דמותה של רקלה מבקשת לדרוש צדק בעזרת תהילים פרק יג. זהו מסר נפלא, לפיו היהודים צריכים למצוא את הערך המוסרי בתוכם, ערך שנשחק, לטעמו".
מה סיפר לך על חיפה?
"לא הכרתי אותו בתקופה בה התגורר בעיר, אך זכיתי לנסוע איתו לבקר בה. יהושע חש געגוע עמוק לחיפה. אם לא היה צריך לעבור למרכז בגלל הקרבה לילדיו, הוא היה נשאר בחיפה. עבורו חיפה הייתה סמל למקום מאוזן, עיר של דו קיום אמיתי, סובלנות, חילוניות ואנושיות, הוא אהב אותה למרות שנולד בירושלים. הוא הרגיש שייך לחיפה, וכתב בה את יצירותיו החשובות ביותר. הלב שלו היה תמיד בעיר הזאת. הוא כעס על ירושלים במיוחד אחרי 67, בגלל העניין הפוליטי והדתי".
איפה הכרתם?
"היכרתי אותו ביולי 2017, כשראיינתי אותו במסגרת הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן. בעצם חקרתי את הסיבות להתקבלות יצירתו הכל כך מוצלחת באיטליה. כדור שני וכמי שחוותה אנטישמיות, התופעה הזו עניינה אותי, ורציתי להבין למה התרבות הישראלית בכל זאת פורחת באיטליה. איך קורה שלמרות היחס המורכב בין נוצרים ויהודים, יהושע, עוז, גרוסמן ואחרים זוכים להערצה שכזו".
מה גילית בדוקטורט?
"הלכתי בעיקר על ניתוח פסיכואנליטי, והגעתי למסקנה שיהושע מצליח להגיע לקורא האיטלקי אולי יותר מכל סופר ישראלי, ואף גורם לו לעבור תהליך של קבלת האחר. הדמויות הישראליות של יהושע מתמודדות עם 'אחרים' רבים - פלסטיניים, מזרחיים ונפגעי נפש. הקורא האיטלקי יכול להזדהות עם הדמויות המתמודדות עם שוני, ולמעשה, להתקרב לראשונה ליהודי.
"אחת הסיבות שהוא הצליח בזה היא שיהושע עצמו לא עבר את השואה, ולכן גם לא מאשים את הקורא האיטלקי על טראומה שנגרמה לו. הוא מדבר בגובה העיניים של הקוראים הנוצרים. בניגוד ליהודי הגולה, אין בכתיבה של יהושע רגשי עליונות-נחיתות, כישראלי הוא מרגיש ביטחון ומגיע כשווה בין שווים. יהושע לא פחד מהחשיפה לנוצרים, הוא אהב כנסיות ואפילו כמדריך צופים בגיל צעיר נהג לבקר בהן.
"כיהודייה שגדלה באיטליה, אני חשבתי שהוא מבטל בקלות את התרומה של היהודים בגולה, שכן מהגולה יצאו אנשים כמו הרמב"ם ופרויד. חשבתי גם שהוא ביטל מהר מדי את המורכבות והרוע שהפגינו הנוצרים כלפי היהודים. התווכחתי איתו הרבה, בעיקר על פוליטיקה, ולא הסכמתי עם ייצוגן, הלא מוסרי בעיניי, של הדמויות הפלסטיניות ביצירות שלו. אבל קשה היה לנצח אותו בוויכוח. הוויכוח היה מחייה אותו".
איך הוא התקבל באיטליה?
"הוא קיבל הרבה פרסים באיטליה. בתקופת הדוקטורט שלי הוא כבר מכר מעל מיליון עותקים של כל ספריו. הכי נמכר היה 'המאהב'. עשו עליו סרטים.
"לכנסים שלו היו מגיעים בעיקר איטלקים נוצרים. ליהודים היה יותר קשה עם הגישה שלו. הוא היה בסיציליה בשנת 2018, ואחר כך, לפני הקורונה, גם בפאדובה, כשיצא ספרו 'המנהרה'. בתקופת השקת הספר הוא עשה 'שיעורי בית' וכתב על עלילה שמתרחשת באיטליה.
"שני ספריו האחרונים מתכתבים עם סיפור חיי, אבל הוא ממש לא כתב עליי ביוגרפיה, אלא שוב בא לקדם רעיונות ואג'נדה, לצד נוסטלגיה לספר 'הלב' האהוב עליו. בספרו 'הבת היחידה' עסק בגיור ובנישואים מעורבים. כפתרון לזהותם היהדית החלקית ושברירית הציע כי ילדים לנישואי תערובת יגיעו לישראל. אני הגעתי לישראל בגיל 19, באופן רשמי עליתי בשנת 2007, ואני פה כבר קרוב ל-20 שנה. יש לי רקע דתי, וזה היה נוכח בשיחות בינינו".
איזה זיכרונות יש לך ממנו?
"זיכרון ראשון היה שיהושע שר את 'שחקי שחקי' של טשרניחובסקי. זיכרון אחר קשור גם הוא במוסיקה - בשנת 2016 ראיתי אותו מרצה באוניברסיטת בר אילן, בבית הספר למוסיקה. הוא הרצה על ספרו 'מולכו'. יש בספר חלק שהאופרה מתכתבת עם המיתוס של אורפאוס, המנסה להציל את אהובתו מהשאול.
"יהושע כתב על המוות, וכבר בסיפורו הראשון, 'מות הזקן', שיצא לאור ב-1957, ואפילו בשנה האחרונה לכאורה, הוא ניגש לנושא בשלווה. כמי שאיבדה את אביה בגיל 11, הרשים אותי שהוא דיבר על המוות בצורה כזו, כאילו הוא הולך להמשיך לחיות דרך יצירותיו עוד הרבה שנים.
"הוא אהב מוסיקה, ורצה בשלב מסוים להיות מנצח. הוא גם רצה כילד להיות עורך דין בגלל דוד שלו, אבל מהר עבר למוסיקה, ואפילו ניגן בכינור. המוסיקה הייתה נוכחת בחייו, אהב לשמוע מוסיקה קלאסית, ובעיקר אופרה. אמרתי לו בצחוק שהוא השתכנז, כי כאשר ניסיתי לשים לו אום כולתום, זה לא היה לטעמו. אבל מול טענתי שהשורשים הספרדיים שלו מורגשים, הוא התעקש ואמר שהוא ישראלי, לא מזרחי ולא אשכנזי. הוא לא אהב את החלוקה. הוא קידם את הישראליות, והשאיר לנו ירושה אינטלקטואלית יקרה".
קראו גם: >>
