ביום ה־21 למלחמה, כשהפסקת האש בחזית המצרית נכנסה לתוקף והחיילים הורשו לצאת לחופשות של 48 שעות, צנחן המילואים דוד טרטקובר חזר מביתו לסיני כשבידו ספר רישומים. "פשוט הבנתי שזה מה שאני הולך לעשות בימים הקרובים", הוא אומר עכשיו, "ושהרישומים האלה ישמרו על השפיות שלי".
בשנים שבהן נעשה שימוש מועט יחסית במצלמות, הוא תיעד את מה שראו עיניו בחצר האחורית של המלחמה ואייר את חבריו לפלוגה, את טלפון השדה, פינות הישיבה במוצבים, עוקב המים ושאר המראות המוכרים היטב לכל גבר ישראלי שאי פעם יצא לשירות מילואים.
"ציירתי עבור עצמי, וממרחק השנים קשה לזכור את הרגע המדויק שבו נוצר כל איור", הוא מודה, "אבל אני זוכר את התחושה שאני מצטרף לאומנים כאריה לבנון, נחום גוטמן ושמואל כץ, בני הדורות שמעליי, שרשמו את מלחמת השחרור ב־48' ותיעדו ברישומיהם את הלוחמים והאירועים הצבאיים בארץ מאז שנות ה־30. הבנתי שאני מתחבר לתרבות הוויזואלית של דורות שעסקו לפניי באותם הדברים. הרגשתי שאני ממשיך את המסורת שנוצרה על ידם, וכך אני יוצר חוליה חזקה נוספת בשרשרת".
היצירות
היצירה: דיוקן עלי מוהר
טרטקובר: "עלי מוהר ואני היינו באותה פלוגה ובאותה מחלקה של גדוד צנחנים, שבעיקר חטף הפגזות והתקפות ממטוסים. אני לא זוכר את הרגע הספציפי שבו ציירתי אותו, אבל אני בהחלט זוכר עד כמה כולנו היינו עייפים".
היצירה: חמש מנות קרב
טרטקובר: "האוכל ניחם את כולנו. הרי צריך לאכול, ובסיטואציות כאלה גם מנות קרב עושות את העבודה. תמיד היה בסביבה מי שידע לקחת את השימורים ולעשות מהם דברים יותר טובים, כמו למשל לטגן את בשר הלוף בביצה ובקמח. הדבר שכולם הכי חשקו בו היה לפתן של פלחי אשכוליות, שצה"ל ניפק בחמישיות. אני מעולם לא בישלתי, אני התרכזתי ברישום".
היצירה: משאית הפלוגה נושאת ציוד
לאורך השבועות הארוכים במצרים נדדה המחלקה ממקום למקום. בכל פעם שהגיעה הפקודה העמיסו חיילי המילואים את המשאית הצבאית ופרקו את הציוד במקום מושבם החדש. מייד לאחר שהשלימו את חפירת השוחות ניסו לייצר סביבה שתרגיש, ולו לכמה רגעים, כבית.
היצירה: חדר האוכל בגדוד 9
טרטקובר: "עם תחילת הפסקת האש הפעילות שלנו התמקדה בשמירה על עצמנו. היינו צמודים לכוח טנקים. בלילות יצאנו למארבים כדי לשמור עליהם, ואת שאר הזמן בילינו בעיקר סביב אוכל, שהיה אחד הנושאים החשובים. קלפים לא היו אצלנו, פשוט ישבנו ביחד סביב שולחן, אכלנו ודיברנו, והדבר חיבר וקירב אותנו זה לזה".
היצירה: חדר האוכל בחבצלת
טרטקובר: "את השולחנות, המחצלות, כיסאות הקש, הפרימוסים, הארגזים ושאר החפצים שהקיפו אותנו, אספנו מהמצרים, מהכפרים שתושביהם ברחו. אלה היו דברים שמצאנו בסביבה במהלך שהותנו הארוכה במצרים. ישבנו בתוך מטעי מנגו שהיו לאורך התעלה מהצד המצרי וסידרנו לעצמנו אזור לחיות בו, עד שהזיזו אותנו אל הנקודה הבאה. התחנה האחרונה שבה שהינו היתה בסיס טילים מצרי, ששרר בו קור אימים".
מארבעה נשארו שניים
טרטקובר ועלי מוהר היו ביחד עם שאר חבריהם באוגדה של אריאל שרון מעבר לתעלת סואץ. במהלך הלחימה וגם אחריה, טרטקובר צייר את החיים בפלוגתו ומוהר כתב.
עכשיו נחשפים לראשונה ספרי הרישום המקוריים של טרטקובר, בתערוכה 'שמש אוקטובר: ארבעה קולות ממלחמת יום כיפור', שנפתחה השבוע במוזיאון ישראל. התערוכה מתמקדת בחומרים חזותיים וטקסטואליים מארבעה גברים שהשתתפו בקרבות: רינו צרור ורמי הלפרין, שהצטרפו לכוחות בדרום; ודוד טרטקובר ועלי מוהר, שגויסו יחד לשירות מילואים. מכל אחד משני הצוותים נותר עימנו רק אחד.
דוד טרטקובר (79), מהבולטים במעצבי ישראל, עשה קריירה ענפה כמעצב גרפי וכאומן, לימד ב'בצלאל' והציג בשלל תערוכות בארץ ובעולם. חלק מאיורי המלחמה שלו ראו אור בספר 'פלוגה גימל מחלקה שלוש', שיצא בהוצאת 'כנרת' לפני כ־20 שנה, לצד טקסטים של עלי מוהר.
עלי מוהר, פזמונאי, עיתונאי וסופר, כתב למיטב היוצרים והזמרים והותיר אחריו שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. הוא נפטר בשנת 2006 ממחלת הסרטן כשהוא בן 57 בלבד.
רינו צרור (69) הפך לימים לעיתונאי, עורך, איש טלוויזיה ויוצר סרטים דוקומנטריים.
קראו עוד:
רמי הלפרין התייצב עם המצלמות שלו בחזית הדרום, ביחידת השריון שבה שירת בסדיר. הוא צילם את לוחמי המעוזים, את הקרבות ואת הטנקים שצלחו את תעלת סואץ. כשהשתתף בקרב של יחידתו לכיבוש החווה הסינית, נפגע ונהרג מאש המצרים. אלפי צילומים שלו נותרו בביתו ומאות פורסמו בעיתונים.
התערוכה "שמש אוקטובר: ארבעה קולות ממלחמת יום כיפור". אוצרת: ד"ר תמרה אברמוביץ', מעצב: איל רוזן. פתיחה: 20.9.23, נעילה: 31.1.24.
