פעמים רבות בימים האחרונים אני שומעת אנשים שקוראים לאנשים אחרים להירגע ולא להיות בחרדה, לפעול בקור רוח ולא להגביר את הלחץ בפני הילדים.
קראתי אפילו באחד הפוסטים בפייסבוק שאם האויבים לא יהרגו אותנו, החרדה תעשה זאת. במשך שנים אני מבקשת מאנשים לא לשפוט אחרים על פי מידת הלחץ והחרדה שלהם כי אין בכך כל היגיון.
כולנו אנשים שונים, עם אישיות מגוונת ומורכבת באופן אחר, תוצר של בית גידול שונה וחוויות אחרות בחיים.
מצבי האי ודאות, ובוודאי כמו כזה שאנו נמצאים בעיצומו, מעלים רגשות מבולבלים, מתח גדול ותחושת חוסר אונים שאין ביכולותינו לשלוט במצב.
אצל אנשים שהנטייה המוקדמת שלהם היא חוסר יכולת לחיות עם עמימות, אי ודאות ופתרונות שאינם שחור לבן, מצב כזה בוודאי מכניס גורם לחץ נוסף שמעלה משקעים מורכבים ורמת חרדה גבוהה.
כן, מותר לפחד
"במשך שנים החברה הישראלית, ולא רק היא, ראתה חולשה בדברור רגשות של לחץ ומצוקה. המסר שהועבר אלינו, שעלינו להיות תמיד חזקים ולהראות חוסן, כי אסור להראות קושי ומצוקה. התפתחה מחשבה של "מה אנשים יגידו ויתפסו אותנו", וראייה הרואית לפיה אנחנו עם שמתמודד עם כל דבר, עבר קשיים בלתי ניתנים לתפיסה כמו השואה, מלחמות עקובות מדם, אובדנים ותקופות רעב, ונוכל להיות חסינים וחזקים בפני כל אויב.
כעת כולנו מבינים שהמשבר הנוכחי הוא מהקשים ביותר שאנחנו חווים וימים ארוכים וקשים עוד לפנינו. במשך שנים אנשים התקשו ופחדו להגיד שקשה, כואב, מפחיד ושהם הם חשים מצוקה. כך בשעת משבר זוגי, כלכלי, בריאותי, הורי, אובדן ומשברים נוספים. ההסתרות הללו גרמו פעמים לקריסה פיזית ונפשית שיכולה הייתה להימנע אם הם היו מושיטים יד לעזרה ומבטאים את הקשיים שהם חשים".
קראו עוד:
דבררו את הפחד
מותר לנו לדברר שקשה לנו ולחוש מצוקה. כל אחד מביע קושי בצורה שונה. אין מקום לשיפוטיות וביקורתיות כלפי "היסטריה" וחוסר יכולת לניהול רגשות של אנשים אחרים. חלק מהאנשים עסוקים ב-doing או בהימנעות או הכחשת התחושות, וזה מה שעוזר להם להתמודד. אחרים מבטאים רגשות חרדה ולחץ באופן מוחצן. לכל אחד דרך ההתמודדות שלו.
ביקורת ציבורית עלולה לפגוע באנשים ככל שיסתירו את הקשיים שלהם, ובשעת צורך לא ירגישו נוח לפנות לעזרה. אל לנו לבקר ולשפוט אחרים כי אין לדעת איך הלחץ ישפיע עלינו ואלו תגובות מצוקה אנחנו נחווה".
ומה לגבי הילדים?
"גם לגבי ילדים עלינו להיות זהירים. שנים, הראייה החינוכית נעה בין שתי גישות קיצוניות - האחת להסתיר מהילדים קשיים ובעיות ולהימנע לדבר כלל על האירוע המשברי, והשנייה לשתף את הילד בכל הקשיים עד הפיכתו במקרה קיצון לילד הורי.
הפתרון המאוזן הוא להציג לילד שיש קושי (הם הרי יודעים ומרגישים הכול) אבל שהקושי בטיפול ונעשה ניסיון משמעותי לפתור את המשבר. התחושה הזו שההורים משקפים מציאות ברורה, ומשחררים את הילד מניסיון למצוא פתרונות מאפשרת להם לחוש ביטחון רב יותר ובעיקר ידיעה שדואגים להם ולהפחית את תחושת המצוקה וחוסר האונים. במקרי הצורך הם ידבררו את הפחדים ונוכל לעזור להם לתמלל את התחושות.
תנו לכל בן אדם את החירות בעת כל משבר להביע מצוקה וחרדה כי הרי לא טבעי שאנחנו מרגישים בעת כזו שלווה ורוגע, ובמידת הצורך תמכו באנשים שקשה להם יותר עם מידה של אמפתיה ורגישות ולא בחוסר סובלנות וזלזול".
הכותבת היא ד"ר קרן אור חן - ראש המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה.
