ביום שני בערב נפטר יעקב שחם (78) המייסד והעורך הראשון של "ידיעות חיפה" בבית חולים רמב"ם. שחם התגורר בקיסריה אבל חי את רוב שנותיו בחיפה.
הוא נולד ב-4 ביוני 1945 באלכסנדריה במצרים לשלום ופרטינה צבאן, דמויות מוכרות בקהילה יהודית, תוססת וחמה שמנתה בימי הזוהר שלה כ-80 אלף איש. ההורים היו ציונים והילד ג'קו ספג ציונות בבית הוריו. בשנת 1949, בעקבות הרעה במצבם של יהודי מצרים אחרי הקמת המדינה עלתה משפחת צבאן עם חמשת ילדיהם לישראל, והגיעו באונייה לחיפה. משם הובלו במשאית למעברת בית ליד ליד נתניה, שם התגוררו במשך שנה באוהל בתנאים לא קלים.
מהר מאוד מצא האב שלום עבודה בבניין ועבר עם משפחתו לקריית ים. בספרו הביוגרפי "שחם וחברים", שיצא לאור לפני 10 שנים הוא תיאר ילדות מאושרת בחולות לבנים, מוקף בחברים וחברות. אחרי לימודים בבית הספר "זבולון", התגייס ג'קו שהפך ליעקב לצבא בגיל 17 וחצי, ושירת כמדריך נ"ט בשבטה ואחר כך היה רס"פ בגדוד 12 של גולני.
מיד אחרי שחרורו מצה"ל פרצה מלחמת ששת הימים ויעקב שהחליף את שם משפחתו לשחם שירת על זחל"ם בקרבות בג'נין. אחרי המלחמה חזר לחיפה וחיפש את עצמו. בתקופה ההיא נדבק בו חיידק הפרסום ושחם האמביציוזי השתלב במהירות בעולם הפרסום המקומי, תחילה בפרסום "שפי", שנחשב למשרד המוביל בעיר.
טריומף ספיטפייר
באמצע שנות ה־ 20 לחייו היה שחם כבר דמות מוכרת בחוגי הבליינים של חיפה ונהג להסתובב עם המכונית טריומף ספיטפייר האדומה שלו ברחובות העיר. באותן שנים פתח דיסקוטק בשם "צמרת" עם שותף במרכז הכרמל בסמוך לאולם הבאולינג המיתולוגי.
בלילות בילה עד השעות הקטנות, ובימים עשה חיל בעולם הפרסום, התקדם במהירות ואף נשלח לנהל את סניף פרסום "שפי" בתל אביב. באותם ימים הכיר סטודנטית צעירה, מאירה רונן, שקיבלה עבודה במשרד פרסום, והשניים נישאו בפברואר 1973. עם השנים עשתה מאירה תואר שני בספרות השוואתית ונפטרה לפני 7 שנים ממחלה לפני שהספיקה לסיים את עבודת הדוקטורט שלה. שנים רבות שימשה כדוברת הטכניון, עבדה ברדיו הגל בטוח, ונולדו להם שלושה ילדים. מרב, שי (שחזר בתשובה וגר בצפת), ואלינור.
עולם הפרסום מילא את שחם שקנה לו שם של מקצוען, אבל גם כאיש עסקים קשוח ולא קל. אחרי מלחמת יום כיפור החל שחם להתעניין יותר ויותר בעיתונות המקומית. תחום הפרסום הפגיש אותו עם העיתונות ובעיקר עם עיתונאים ומנהלים. לאט לאט הבשיל אצלו הרעיון להקים עיתון מקומי משלו שיתחרה באימפריות המקומיות "כלבו" ו"קול חיפה" (שהפך עם הזמן ל"כותרת") ששלטו אז ללא עוררין בעיר.
לצורך כך גייס בזכות קשרים ויכולת שכנוע כמה שותפים, וב-27 בפברואר 1990 יצא הגיליון הראשון של "ידיעות חיפה", שכלל 24 עמודים. עם הזמן העיתון גדל והתבסס ורשם רווחים יפים. ההצלחה לא נעלמה מעיניהם של המו"לים הגדולים בעלי המקומונים. חיפה נחשבה בימים ההם לתרנגולת שמטילה ביצי זהב בעיתונות המקומית, וכניסתו לזירה של מה שכונה "העיתון של שחם", עשתה גלים.
חובב יינות
בשנת 2008 כשהעיתון כבר היה מבוסס וכמעט חגג 20, רכש "ידיעות אחרונות" את "ידיעות חיפה", אבל שחם נשאר המנהל והעורך הראשי, עד שפרש לביתו לפני כשנתיים והעיתון הצטרף לרשת מקומוני "ידיעות תקשורת".
שחם היה דמות מוכרת מאוד בברנז'ה המקומית והארצית. לצד חברים רבים, היו לו גם מתנגדים שלא אהבו את סגנונו הישיר והבוטה לפעמים. הזירה שלו היתה חיפה אבל הוא היה מקושר לח"כים ושרים ולבכירים בתקשורת הישראלית.
כל זה עזר לו לשמש עשרות שנים במקביל לעריכת המקומון בחיפה, גם בתפקידים בכירים כמו חבר מועצת הרשות השנייה, יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, חבר מליאת רשות השידור, יו"ר מועצת המנהלים של חברת המוזיאונים בחיפה, חבר ועדת התדמית של אוניברסיטת חיפה ויו"ר אגודת ידידי תיאטרון חיפה. בעבר אף כיהן כחבר הנהלת קבוצות הכדורסל והכדורגל של הפועל חיפה.
חברים מספרים שהיה "מכור" לעבודה בעיתון, אבל לא על חשבון תחומי עניין ותחביבים כמו קריאת ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה וביוגרפיות. תחום האמנות משך אותו והוא נהג לרכוש יצירות אמנות ששמר בביתו. החברים הקרובים מספרים על אהבתו הגדולה לאוכל ובעיקר ליין. אחת מגאוותיו היה אוסף בקבוקי היין המרשים שהחזיק בביתו, לצד יצירות האמנות.
יותם יקיר מנכ"ל מוזיאוני חיפה: "שחם היה מאוהב במילים וגם בציורים כאיש תקשורת ואיש אמנות. הכרנו כשהייתי בתקשורת כמתחרים, אבל פגשתי אותו שוב בשלוש השנים האחרונות בתפקידי במוזיאונים, וגיליתי בו אהבה עצומה לאמנות".
חובב בשר ופירות ים
אוכל טוב היה אחד מאהבותיו הגדולות. הוא היה קרניבור וחובב פירות ים. כאשר היה מגיע עם חברים למסעדות הוא גילה בקיאות רבה באוכל והתעניין לפרטי פרטים מה יש בתפריט.
יגאל זאבי, יו"ר אתוס מכיר אותו עשרות שנים: "שחם היה איש לא קל, אבל הגון ומי שחי (ומת) בהתאם לאמת שלו. זכיתי באוגוסט 2021 להיות בין עשרת המוזמנים לאירוע יום ההולדת ששחם ערך לעצמו. רק עשרה אנשים, ורק מי שחשב שיהיה לו נוח בחברתו. כאשר הייתי רואה את שמו על צג האייפון שלי, ידעתי שמתחילה שיחה של לפחות חצי שעה. אי אפשר היה פחות, וגם אז הרגשת שלא מיצית את כל מה שרצית לדבר ובעיקר לשמוע משחם. הוא אמר את האמת שלו גם אם לא נעמה לשומע, אבל תמיד את האמת".
הפרסומאי ישראל לוי היה מהחברים הקרובים ביותר: "יענקל'ה שזכיתי להכיר היה לב ענק בתוך אגוז קוקוס קוצני. יש את אלה שחשו רק בקוציו. יש את אלה שזכו לגעת בקליפת הקוקוס ששמר על הלב הטמון בו. ויש את אתה אלה, והם אינם רבים, שיענקל'ה החליט שהם ראויים להתקרב לליבם. ליהנות מחוכמתו, מחברותו, מהשרצים שידע לטגן, ומהכתף שנתן למי שהוא חש שזקוק לה. וכן, גם מהדברים הקשים שאמר אם לא נחה דעתו מדעתך. והרי בלעדי הוויכוחים יענקל'ה לא היה יענקל'ה. מאז מותה של מאירה בדידותו גברה ולבסוף הגעגוע והבדידות הכריעו אותו".
שמעון סבג, יו"ר עמותת "עזר לחבר" החיפאית: "לפני כ־ 30 שנה הכרתי את שחם והפכנו חברים. יעקב היה דמות דומיננטית. דעתן ונחוש להגיע למטרה, וסייע רבות לעמותה שלנו, ייעץ ותרם ציוד רב.המשרד ששימש אותו רבות היום משמש אותי בעמותה, כשתמונתו נוכחת במשרדי".
הימים האחרונים
בשנים האחרונות הוא סבל מבעיות בריאות. מאז פרש מהעיתון הוא הירבה לשהות בבית ואהב לטפל בגינה הצמודה לבית המרווח בקיסריה ברחוב בו מתגוררת משפחת נתניהו. חלק מחבריו ומכריו התנתקו ממנו אחרי שפרש מעיתונות אבל זה לא הטריד אותו והוא אפילו הבין וקיבל את זה שרבים מהם חיפשו את קירבתו בשל מעמדו בתקשורת. מנגד נשמר הקשר עם קבוצה קטנה וסגורה של חברים טובים שכללה את גבי וימן, יואב זיו, משה כחלון, אבנר מכטינגר, ועזרא, חבר ילדות מקרית ים. אותם חברים ליוו אותו עד יומו האחרון.
לפני שבועיים הוא חש ברע בעקבות זיהום ברגל והשתכנע ללכת לרמב"ם למרות שלא האמין ברופאים ותמיד עשה הכול כדי לא להגיע לבתי חולים. הפצע אמנם טופל אבל מצבו החמיר בשל קריסת מערכות, והוא אושפז מורדם ומונשם במשך שבוע עד שנפטר.
