השבוע הובא למנוחות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבח וייס (87) מי שהיה יו"ר הכנסת, שגריר ישראל בפולין, יקיר העיר חיפה, חבר מפלגת העבודה וחבר מועצת העיר חיפה.
ליוו אותו בדרכו האחרונה נשיא המדינה יצחק הרצוג, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה. וייס התגורר כל חייו בישראל בחיפה, והיה מזוהה עם העיר, מעורב בפוליטיקה המקומית והעשייה הציבורית.
חבריו לדרך ומכריו לאורך השנים, שנפרדו ממנו השבוע מספרים על אדם יוצא דופן שכל חייו פעילות ציבורית ובמיוחד להנצחת השואה, כמיהה לידע, רצון לחבר ולגשר, ותחושת שליחות חזקה הנובעת מחייו כניצול שואה.
וייס, יליד 1935, בוריסלב פולין (היום לבוב אוקראינה), שרד את השואה בזכותן של שתי נשים, אוקראינית ופולנייה, שהחביאו אותו ואת אחיו אהרון, אחותו מילה, שני הוריו ובן משפחה נוסף, במרתף מתחת לרצפה של גן ילדים סמוך לביתם. במרתף, אותו כינו במשפחת וייס "הבור", שהו המשפחה במשך שנתיים עד ששוחררו בשנת 1944. הנשים שהצילו את משפחת וייס זכו בהמשך להכרה כחסידות אומות עולם.
ב-1947 עלה לבד ארצה במסגרת עליית הנוער, והוריו הצטרפו שנתיים לאחר מכן. המשפחה השתקעה בחיפה. ב-1961 השלים לימודי תואר ראשון ושני.
כסטודנט נהג להתפרנס ממופע חידונים שהעלה ומ-5 ספרי חידונים שחיבר, והפך לשם דבר בתחום.
נער החידות מחיפה
העיתונאי לשעבר אורי שרון שהכיר את וייס מאמצע שנות ה-50 מספר: "באותה תקופה שבח התגורר עם הוריו בדירה ברחוב חניתה 17 בנווה שאנן. שבח היה ידוע, בין השאר, בלשונו החדה ובשליטתו המושלמת ברזי השפה העברית. את כישרונו ביטא, בין השאר, בחידוניו השנונים אותם ערך ברחבי הארץ וגם ב'קול ישראל'. קדם לו החידונאי המיתולוגי שמואל רוזן, אך שבח וייס התעמק יותר בהתחכמויות מילוליות וקיבץ סביבו קהל משתתפים עצום ברחבי הארץ".
שרון: "באחד החידונים שהשתתפתי זכיתי בקרטון חפיסות סבון 'אסותא'. לי עוד לא מלאו 17 שנים, וחזרתי הביתה עם שבח ואישתו אסתר ז"ל לבית כהנוביץ' בנסיעתם לחיפה. בדרך שבח סיפר לי: 'פעם ביקשתי מהקהל בחידון ליצור משפט הגיוני בן חמש מילים. כל מילה מתחילה באות העוקבת: ד' ה' ו' ז' ח'. ואז, מישהו מהקהל קם וצעק: 'דור הולך ובא זיפת חדש'. דוגמא נוספת: שאלתי את הקהל לאיזה נהר אני מתכוון, והצבעתי על הגרוגרת שלי. כמובן שהתכוונתי לנהר 'גרון' שזורם באירופה, ואז מישהו בקהל צעק 'נהר הריין', והוא התכוון לנהר הארוך יותר שזורם גם הוא באירופה. ביקשתי אותו שיסביר, והאיש הצביע על הגרון שלו וצעק: 'אָרַיין' באידיש זה 'פנימה'. כשילד יהודי אוכל - אימו מעודדת אותו שיבלע, וצועקת 'אריין', פנימה'.
ומוסיף אורי שרון: "בשנת 1965 נקלע שבח לתאונת דרכים קשה כאשר נהג במכוניתו הקטנה. באותם ימים דיברו בציבור על שימוש בחגורת בטיחות שהיה אז בחיתוליו. ביקרתי אותו בביתו. הוא שכב במיטה עם זקן ארוך. אמרתי לו: 'שבח, אם היית חגור בחגורת בטיחות - לא היית נפצע', והוא השיב: "בדיוק ההפך, אורי! כשהתנגשה בי המכונית השנייה בחזית - הגוף שלי 'עף' ימינה אל המושב שלידי, ורק הרגליים 'נדפקו' כהוגן. אם הייתי חגור - לא הייתי כאן היום'".
20 ספרים
ימי החידונים של וייס הסתיימו כשהשלים את הדוקטורט והפך למרצה ולראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, תפקיד אותו מילא במשך שנתיים. במסגרת מחקריו פרסם 20 ספרים. באותן שנים החל דרכו בפוליטיקה המקומית ונבחר למועצת העיר חיפה כחבר מפלגת העבודה וכיהן בשנים 1969-81.
ישראל סביון, מזכיר מפלגת העבודה במחוז, חבר המועצה לשעבר: "הכרתי את שבח כשעבדתי עם שמואל ביאליק בהפקות העירייה וראש העיר היה ירוחם צייזל. שבח היה פעיל , יצא למאבק כדי למנוע את הקמת נמל הפחם בחיפה, שלימים נבנה בחדרה. במסגרת המאבק שלחנו מעטפות עם טלק ריחני לחברי כנסת וכתבנו להם 'תתארו לכם שזה היה פחם'. הייתי ראש המטה של שבח והוא תמך בי כשרצתי לראשות העיר ב-2008. היה איש יקר שראוי להנציחו בחיפה ולקרוא לרחוב או כיכר על שמו. הוא מעולם לא עזב את חיפה והתגורר ברחוב וודג'ווד עד ימיו האחרונים".
סביון מציין כי למרות תרומתו האדירה לעיר, כואב היה לגלות כי לא נשלח נציג מעיריית חיפה להלוויה. "זו פשוט נבזות. שבח היה חבר מועצה 10 שנים ויקיר העיר. יכלו לבקש מאחד מסגני העיר לנסוע לירושלים".
חיפאי מושבע
מי שכן הגיע השבוע להלווייתו של וייס היה עמרם מצנע, ראש העיר לשעבר ויו"ר מפלגת העבודה לשעבר. "שבח הוא חיפאי מרגע שרגלו דרכה על אדמת מדינת ישראל ועד מותו. לאורך כל הקריירה שלו תמיד חזר הביתה לחיפה. הכרתי אותו בתחילה כנער החידות. כשגדלתי בקרית חיים, שבח התפרנס מעריכת חידונים. הוא היה מופיע באולמות ואנשים קנו כרטיסים לערבים שלו. כשאני התחלתי את דרכי הפוליטית בחיפה נעזרתי בהנהגה הלא פורמלית של שבח ואחרים, שסייעו לי בחוכמתם וניסיונם. שבח תמיד שמח לעזור והיה בעל מחויבות לעיר ולמדינה.
הוא היה אדם נעים הליכות, בעל ידע נרחב בכל התחומים ובעיקר בספרים שכתב בתחום השלטון המקומי והקשר עם השלטון המרכזי. שבח נהג לכתוב על תוצאות הבחירות, לבצע ניתוח עומק על ההצבעה בחברה הישראלית. כשנבחרתי ב-1993 לראשות העיר חיפה, שבח כיהן כיו"ר הכנסת והמשיך לעשות זאת גם בתקופת רצח רבין 1995.
נושא השואה היה טבוע בדמו של שבח ותפקידו כשגריר פולין הייתה עבורו סגירת מעגל. הוא ידע לדבר בשפתם ולהתחבר לפולנים, אך גם להוכיח אותם. הפולנים העריכו את שבח ולראיה, ממשלת פולין שלחה שני שרים בכירים להלווייתו".
חבר נוסף שנפרד משבח השבוע, היה יונה יהב שמסלול חייהם נפגש לא אחת. "עצוב מאוד על לכתו של איש מיוחד שבכל מה שנגע הצליח והצטיין. התמזל מזלי ונשקתי לעבודתו הפוליטית תחילה בעירייה בימי ראש העיר אלמוגי, בהם שימש כחבר מועצה פעלתן. הוא רק פתח את פיו והוא מילא את חלל האולם במרגליות שגרמו לקהל להקשיב ולהפנים. מעולם לא הקריא נאום מהכתב, למרות ששירבט מאמרים וספרים במהירות בלי צורך בעריכה. חוויתי זאת כשכתבנו יחד את הספר ״אנטומיה של נפילה״ על הפסד העבודה לליכוד וחילופי השלטון הראשונים. אני חושב על ילדיו יפעת ונועם, ועל הדרך הנלוזה שעיריית חיפה בחרה ללוותו בדרכו האחרונה. הוא יחסר לי מאוד".
בז לראוותנות
בטכס ההלוויה נשמע רק הספד אחד, של הבת, פרופ' יפעת וייס. "אבא שלנו לא ייחל ליום זה, אבל הידיעה כי חלקה זו תהיה תחנתו האחרונה, נסכה בו בטחה ו-ודאות מסוימת", אמרה וסיפרה על הבור שליווה אותו כל חייו. "הבור הוא ראשית ואחרית סיפור חייו של אבי".
הבת מספרת כי למעט חיבה או חולשה למכוניות שפיצתה אותו על הנכות כתוצאה מתאונת דרכים בגיל צעיר, הסתייג אביה, שלא לומר, סלד מראוותנות, פאר ומותרות, וניהל אורח חיים צנוע.
קראו גם:
"הוא ואימא אסתר שלחו אותנו למסגרות הציבוריות. הוא לא חשב שהוא מורם מעם. הייתה לו רגישות יוצאת דופן לאי הנוחות של הזולת. בחודש האחרון שכב בתל השומר ולא שם לב מי טיפל בו בפנימית ג', אבל אנו ראינו מי הסועדים את הקשישים של מדינת ישראל. מצאתי בכך נחמה גדולה. בראשיתו הבור, ובאחריתו היו אלו בני אנוש שלא נמנים על קבוצת המוצא שלו שהעניקו לו סעד. בימיו האחרונים סבל אבי מדליריום. אני מודה לפרופ' ליצחק ליפשיץ שהחזיק את ידי בשעה שהחזקתי את יד אבי. באחד מרגעי הפיכחון הבודדים אבי אמר לי: 'בוא נתחיל ברוע, כי אחרי הרוע בא הטוב'. תהיה זו צוואתו".
