סרן שביט בן משה נלחם לאורך כל השבת השחורה בקיבוץ רעים ובקיבוץ חולית. בשדה הקרב הוא קיבל את הבשורה הקשה על נפילת אחיו, רס"ן אריאל בן משה, בוגר הפנימיה הצבאית בריאלי, אך הוא המשיך להילחם. בהמשך, שביט נפצע בקרב, עבר ניתוח ושיקום וחזר ללחימה. על ההחלטה הזו, נבחר להדליק משואה ביום העצמאות: "זה מאה אחוז של אריאל".
4 צפייה בגלריה
"הזמן רק גורם לי יותר קושי". אריאל ז"ל (משמאל) ושביט
"הזמן רק גורם לי יותר קושי". אריאל ז"ל (משמאל) ושביט
גאווה מהולה בעצב. אריאל ז"ל (משמאל) ושביט
(צילום: פרטי)
בימים אלה, במסגרת שירות הקבע שלו, נמצא שביט (24) בקורס פיקוד – כשבסיומו עתיד להיות מ"פ בגדוד 890 של צנחנים: "אני ואריאל היינו קרובים מאוד. הוא היה אח גדול, הכתובת לכל התייעצות ולכל שלב בחיים שלי. עשיתי בחיי צעד צעד אחריו. הוא הלך לפנימייה הצבאית וגם אני, התגייס לצנחנים ואני אחריו, וכך גם קורס קצינים וכעת גם הקורס הזה. מאוד הערכתי את הדרך שעשה אריאל בחייו, הוא היה דמות מופת עבורי. כל קורס שעשה, הוא הצטיין בו, ותמיד רציתי להיות כמוהו. הייתי מסתכל עליו בהערצה – הוא היה הדמות המשמעותית בחיי ועכשיו יש לא מעט רגעים של חושך, כאילו מישהו כיבה את האור, ואני צריך למצוא את הדרך שלי בלעדיו".
משפחת בן משה, במקור מהעיר מעלות-תרשיחא, שם התגורר שביט עם אמו גלית וחמשת אחיו. לירון (29), אריאל ז"ל (28), קורן (26) וניתאי (23) אדר (16) לרובם שירות צבאי משמעותי. אריאל ז"ל, מפקד סיירת צנחנים ומפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, האח קורן היה קצין בנח"ל והאח אדר בפנימייה צבאית.

4 צפייה בגלריה
אריאל ז"ל (מימין) ושביט בן משה
אריאל ז"ל (מימין) ושביט בן משה
געגועים לאח הנערץ. אריאל ז"ל (מימין) ושביט
(צילום: פרטי)

בבוקר 7 באוקטובר היה שביט בדירתו בהרצליה: "התעוררתי מהאזעקות בשש וחצי בבוקר, ניסיתי ליצור קשר עם הגדוד שלי אבל אף אחד לא ענה. הם כבר הוקפצו בגלל המצב. נסעתי על דעת עצמי לבסיס בבית ליד, לקחתי נשק ארוך ומשם נסעתי יחד עם חבר לעוטף. עוד לא הבנתי אז מה קורה, אבל היה לי ברור שיש מצב מיוחד ושצריך סיוע. הגעתי לקיבוץ רעים, שם פגשתי בצוות של סיירת צנחנים ופשוט חברתי אליהם, לא הכרתי שם אף אחד".

עדות לזוועות


אף אחד לא הכין את שביט לזוועות אליהן נחשף בתוך הקיבוץ: "לאורך הדרך היו הרבה קולות ירי, גופות של מחבלים ואזרחים מוטלות בשבילים. רק בדיעבד גיליתי ששלוש שעות קודם לכן אחי אריאל היה שם, והרבה מהמחבלים שהיו מוטלים מתים בשטח, אלו מחבלים שאחי נלחם בהם. הגעתי אל מרכז הקיבוץ ללחימה במחבלים, ואז חילקו את הקיבוץ לגזרות, כאשר אמרו 'סיירת מטכ"ל בשכונה הצפונית בפיקודו של בן משה'. רק אז הבנתי שאריאל נלחם כמאה מטר ממני, אני בשכונה הדרומית והוא בצפונית. אלו היו שעות קשות, אבל כשהגיעה אלי הידיעה שאריאל נמצא בקיבוץ קיבלתי הרבה ביטחון. אמרתי לעצמי 'אם אחי פה, אז הכל יהיה בסדר. סמכתי עליו והשווצתי בו בגאווה".

4 צפייה בגלריה
שביט בן משה
שביט בן משה
לומד לחיות עם הכאב. שביט בן משה
(צילום: פרטי)

אך הלחימה המורכבת והמסוכנת ביותר הייתה בגזרה הצפונית של קיבוץ רעים, שם מחבלים רבים התבצרו בבתי התושבים: "במהלך הקרב אריאל טיהר את כל הבתים בשכונה, כאשר בבית האחרון התבצרו שישה מחבלים, והיה קשה לזהות מאיפה הם יורים. הוא החליט לקחת רכב ולנסוע חשוף כדי שירו לכיוונו ויזהו את כיוון הירי. זה הצליח, אריאל נסע והמחבלים ירו, הוא נפצע אך המשיך לתפקד. כאשר התקרבו לאותו הבית גילו שיש בו בן ערובה, ואריאל החליט לא להפציץ את הבית, והוביל את הכוח לשם, אך לסגן שלו היה מעצור בנשק, והוא נכנס במקומו, אז הוא נורה. הוא הצליח להגיד שזיהה שישה מחבלים שנמצאים שם, הם התקפלו לאחור ופינו את אריאל לסורוקה. אחרי קרב ארוך כל המחבלים נהרגו ובן הערובה יצא ללא פגע".
באותן שעות לחם שביט לא הרחק מאחיו: "לא ידעתי מה קורה בזמן אמת, אבל שמעתי את הקרב הזה. פינו את אריאל לסורוקה, שם נקבע מותו. בזמן הזה אני כבר יצאתי לבסיס אוגדת רעים לחלץ פצועים וגופות רבות, ומשם לחילוץ פצועים בכביש 232. בשעה שתיים בלילה הגעתי לקיבוץ חולית לסרוק את הקיבוץ ורק לקראת השעה ארבע בבוקר אחי הקטן אדר התקשר אלי ואמר לי: 'שביט, אריאל נהרג'. השמים נפלו עלי. התפרקתי ממש, אריאל היה הדמות הכי חשובה לי. לא ידעתי איך לאסוף את עצמי. התקשרתי לאמא שלי, לאבא שלי ולאחים שלי, כולם מפורקים, בוכים ועצובים. המג"ד שלי אמר לי לצאת ללוויה, אבל אמא שלי אמרה לי כי הלוויה מתעכבת, ושיותר נכון להישאר עם הלוחמים בשטח. החלטתי להמשיך להילחם".
איך מקבלים החלטה כזו?
"היו כל כך הרבה אזרחים הרוגים, וירי מכל מקום, שפשוט לא הייתה ברירה. זה לא מצב שאפשר היה לקום וללכת, אמא נתנה לי חיזוק גדול וגם אישור, וחשבתי הכי הרבה על אריאל, שאם הוא היה במקומי - אין לי ספק שזה מה שהוא היה עושה".


"אל תגידו שנפצעתי"


הטלפון מהאם נותק. "נשארתי בקיבוץ חולית. אנחנו עוברים לשלב הבא, לכסות גופות של אזרחים, אבל אז מתחיל ירי מכיוון הגדר - כולנו רצנו לשם ואנחנו מזהים חדירת מחבלים נוספת. יחד עם ארבעה קצינים בהובלת הסמג"ד, גילינו את המחבלים בתחילת המטע, והסמג"ד נכנס פנימה וחוטף כדור ומטופל על ידי אחד הקצינים. אני עם עוד שניים מהלוחמים נלחמנו במחבלים – תוך כדי קיבלתי כדור בכתף.

קראו עוד:

"בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל פשוט לא הצלחתי להמשיך לירות, ניסיתי לטפל בעצמי ללא הצלחה, ומסרתי את הנשק הארוך לקצין שהיה לידי ונשארתי עם אקדח. גם הקצין הנוסף שהיה איתנו נפצע ויש ירי עז מטווחים קצרים, נזרק רימון תוך כדי שאני זוחל לאחור ומזעיק לוחמים שיבואו קדימה. גררו אותי משם ופינו אותי במסוק לסורוקה".
משפחת בן משה אבלה וכואבת את נפילת בנם אריאל, לא יודעת כי באותם הרגעים בנם שביט נפצע אף הוא בקרב מול מחבלי החמאס: "הייתה לי מחשבה לשמור על החיים שלי, לפחות בשביל המשפחה שלי - לא להכאיב להם יותר. אבל המצב לא אפשר. הכדור שבר את עצם הבריח והשחי, ופגע לי בעצבים. רק אחרי זמן קצר מתחילים להרגיש את עוצמת הפגיעה והכאב. כשהגעתי לסורוקה, ביקשתי מהכוחות שלא יצרו קשר עם בני משפחתי. אמרתי להם: 'אחי נהרג, אל תגידו שאני נפצעתי'. הודעתי רק לבת זוג שלי".
שעת הלוויה של אריאל התקרבה, ובבית החולים סורוקה מחליטים להעביר את שביט במסוק אל רמב"ם: "עשו הכל כדי שאספיק להגיע ללווייה. רק אז כשהכל כבר היה פחות או יותר בסדר, בת הזוג שלי סיפרה לאמא שלי".

"איבדתי את חבריי הטובים"


שביט לא תיאר לעצמו שבשורה קשה נוספת עומדת להגיע: "שעתיים לפני הלוויה קיבלתי הודעה נוספת, החבר הטוב שלי מהפנימייה הצבאית, דקל סויסה, קצין בגולני, נפל. הלב נשבר שוב, ובחנוכה נופל גם חבר קרוב נוסף, רועי מלדסי מעולה, מ"פ בגולני, בקרב בסג'עיה. כל הפנימייה היינו שלושתנו החברים הכי טובים, וגם אותם איבדתי".

4 צפייה בגלריה
בן משה ז"ל עם הרמטכ״ל לשעבר כוכבי ומח"ט 35 של הצנחנים | צילום: מתוך הפייסבוק
בן משה ז"ל עם הרמטכ״ל לשעבר כוכבי ומח"ט 35 של הצנחנים | צילום: מתוך הפייסבוק
בן משה ז"ל עם הרמטכ״ל לשעבר כוכבי ומח"ט 35 של הצנחנים
(צילום: מתוך הפייסבוק)

איך מתמודדים?
"אני עדיין בתהליך של התמודדות, אומרים שהזמן מחזק, אבל אני מרגיש שהזמן רק גורם לי יותר קושי, כי אני מבין שזה אשכרה קרה. אני כל הזמן מנסה לנתב את המחשבות ל'איך אני ממשיך? אני ממשיך להיות הכי ראוי בשבילם. הם נתנו את החיים שלהם למעננו ובכל יום אני חושב על שלושתם, אריאל ושני חברי הטובים פשוט איתי בכל ערב, בכל סוף יום. ללכת בעולם בלי אריאל זה ללכת בחושך, הוא היה פסגת השאיפות שלי, והאדם שהכי סמכתי עליו בעולם. אני עדיין לומד ללכת לבד ומרגיש שהוא עדיין איתי".
בשבוע שעבר קיבל שביט את ההודעה המרגשת על הבחירה בו להדליק משואה ביום העצמאות: "זה מרגש מאד וזו זכות אדירה, ובאותה נשימה זה צובט. אחי היה צריך להדליק את המשואה הזו. הייתי בטוח שאריאל יהיה רמטכ"ל בהמשך דרכו כי בעיני הוא היה המפקד הכי טוב בדור שלנו, וזו לגמרי המשואה שלו. אני רק השליח שלו כי הוא כבר לא יכול להדליק את המשואה".
למרות הכאב הגדול, שביט בכל יום מביט קדימה: "דרך הלוחמים אני רוצה להנחיל את המורשת של אריאל ושל שני חבריי. המושג משפחה שכולה לא חדש לי. אבי איבד את אחיו במלחמת יום כיפור, וגם בן דוד שלי נהרג במלחמת לבנון הראשונה. בכל יום הזיכרון הכאב היה גדול. אף פעם לא חשבתי שאנחנו נהפוך למשפחה שכולה שוב".