פרופ' יורם (יורי) גדרון, פרופסור לפסיכולוגיה רפואית מאוניברסיטת חיפה, מציע לציבור בישראל לקחת נשימה עמוקה ולנסות, למרות הקושי העצום, לבחון בצורה רציונלית את אירועי ה־ 7 באוקטובר.
מאז השבת השחורה והטבח בדרום, פרופ' גדרון מכשיר צוותי מטפלים בצבא ובמרכזי חוסן, כיצד לסייע למטופלים שנחשפו למראות הקשים. מחקריו לאורך השנים התמקדו במניעת פוסט טראומה בקרב מטופלים, וגם כעת הוא מציע טכניקות פשוטות להתמודדות עם מצבים מורכבים.
"אין מקום להצהיר כי 'המדינה בטראומה' או 'כולם פה בטראומה'. זה פשוט לא נכון", אומר פרופ' גדרון, "הגדרת טראומה היא מצב בו אדם חש בסכנה עצומה וחוסר אונים. רבים במדינה הזו לא חשים חוסר אונים, ואני לא בא להקטין מחומרת האירוע. רוב האנשים פעילים ולכן לא מדובר בטראומה ובוודאי שלא לאומית".
הפכנו לאוקראינה?
"סקירה בינלאומית של תושבים במדינות המעורבות במלחמה, הצביעה על כך ש-23% מהאוכלוסייה חווה מצבים נפשיים כתוצאה מהמלחמה. באוקראינה המספרים שנמדדו היו גבוהים יותר. אבל אנחנו לא אוקראינה. יש לנו יכולות שאין לאוקראינה".
מה למשל?
"יש לנו הרבה מאד משאבים. יש לנו אחד את השני – ערבות הדדית. יש לנו את צה"ל. יש לנו קבוצות שקמו לעזור ורבים שמבקשים להתנדב. זה לא נכון ושגוי חברתית ומורלית להגיד שכולנו בטראומה. רוב העם עם חוסן גבוה מאד".
יש מי שמשווה לשואה.
"השוואה לתקופת השואה היא מעבר לפסיכולוגיה. אני מדבר כפסיכולוג רפואי וגם כבן לניצולת שואה. אני מבין שזה עשוי להזכיר את השואה אבל לא היה פה ניסיון להשמיד את כולנו. בניגוד לאותה תקופה אפלה, יש לנו מדינה, אנו עומדים ומגיבים כמדינה. המראות בהחלט מזכירים את השואה אבל לא עברנו שואה עכשיו. העם קם והגיב".
מה אתה מלמד את המטפלים?
"יש הרבה מאד מחקרים מהם למדנו להכיר טוב יותר את המוח ואיך הוא מגיב לאירועים טראומתיים. ערכנו עד היום 10 מחקרים בנושא, ואנו יודעים איך המוח מעבד אירועים טראומטיים, ומדוע יהיו אנשים שאצלם המוח יעבוד בצורה אחרת ויפתח פוסט טראומה. מתוך זה גזרנו שיטות טיפול המתייחסות למטופלים שנחשפו לאירוע בטווח 6 שעות ומרגישים תחושת דחק חריפה. וגם למי שכמו בימים אלו, זמן רב אחרי האירוע, שכל אזעקה עלולה להתחיל אירוע חדש המבוסס על האירוע הראשוני".
כמה מטפלים כבר הכשרת?
"מאז ה־7 באוקטובר כ-2,000 מטפלים במרכזי חוסן ובצבא, כשדגש ניתן לשיטות מחקר מוכחות וביצענו עד כה 10 מחקרים בנושא".
מה אומרת שיטת הטיפול?
"בניגוד לשיטות בהן רק מקשיבים למטופל, המספר ללא הפרעה את הסיפור שלו כי שהוא חווה אותו, אנו מנסים להכניס סדר או לבנות מחדש את הזיכרון. כשאדם מספר כי הוא חש בהלה, נבקש ממנו להסביר ממה נבהל, ולמצוא הסבר לרעש כזה או אחר. כך שבמקום להתחבר לרגש, נבקש ממנו להתחבר לרציונליות של האירוע".
"אני מסדר למטופל את הזיכרון בצורה כרונולוגית, ומנסה שהם יחזרו על הדברים באותה צורה. מאותו רגע הם שולטים יותר באירוע. רוב המחקרים מלמדים כי שיטת בניית הזיכרון עובדת".
מרגשי לשכלי
לפני שנים פרופ' גדרון סייע בבדיקה מדעית מודל מעש"ה - שיטה לבניית זיכרון אותה פיתח ד"ר משה פרחי להתערבות מיידית לטיפול במצבי חירום.
מודל מעש"ה כולל – מחוייבות וקשר עם המטופל והרגעתו, עידוד המטופל ומעבר מקורבן למסייע, שאלות מחייבות מחשבה שיש להציג למטופל וכך לפתוח ערוץ תקשורת שכלי ולא רגשי, והבניית האירוע וארגונו כך שהמטופל ידע שהאירוע הסתיים.
אז לאפשר למטופל להביע רגש זה רע?
"לתת לאדם בסמוך לאירוע טראומתי להציף רגשות עלול להזיק. צריכים לאפשר לו לווסת את זה. זה לא בהכרח נכון לתת למישהו לפרוק רגשות וחלק מהאנשים זה עלול להזיק. בטח שלא צריך לעשות את זה בשידור חי".
לא לתת לניצולים לדבר?
"בעיתוי מסוים זה יכול להזיק להם. טלוויזיה היא לא מקום טיפולי. אין ראיות שפריקה כזו של רגשות מסייעת לאנשים. להיפך, אחרי שידור שכזה, מרואיין שהוצף ברגשות עלול להיתקע באזור רגשי מבלי שנתת לו כלים לווסת את זה. יש ללמד את הוויסות הזה, הכנסת הרציונליזציה ובניית הזיכרון וזה מה שאנו עושים".
קראו עוד:
אנחנו רוצים שהעולם ידע על הזוועות שעברנו.
"אני מבין את הצורך הזה. אבל אם לא מלמדים כיצד לווסת את התגובות ולמסגר מחדש את הסיפור, זה יכול לפגוע באנשים מסוימים. אני לא רוצה לומר שאנשים משלמים בבריאותם כדי שסיפור המדינה יצא החוצה, ואני לא מתכחש למצב, אבל חזרה שוב ושוב על הסיפור עלולה לפגוע. אנו יודעים איך אזורים במוח ורגשות עובדים ויש לזה השפעה. בוודאי שאסור למנוע השמעת סיפורי הזוועות, רק להבין שיש לזה השפעה על הניצולים עצמם וגם עלינו ועל המוראל והחוסן הלאומי".
אתה מציע כי בפני העולם יוצגו טיעונים רציונליים ולא רק רגשיים.
"במלחמת העולם השנייה נהרגו הרבה יותר גרמנים מאמריקאים, האם זה אומר שהגרמנים היו בצד הנכון של המלחמה?! בוודאי שלא. כך גם יש להסביר לעולם שנזעק לנוכח ההרוגים בקרב תושבי עזה. אני מודע לחומרת המצב, אני לא מזלזל חלילה באירועים, אך אין מקום להשוואה לשואה או לאוקראינה. אנחנו כאובים אך לא בטראומה, וחזקים מאד".
איך נצא כחברה מהסיפור הזה?
"פה כבר אין לי ראיות או מחקרים שיתמכו במה שאני אומר, ולכן רק אוכל להעריך ולקוות כי נצא חזקים יותר ומלוכדים יותר".
