ביום שני בלילה התהפכו החיים בבית משפחת פוגל משכונת אחוזה. הידיעה על התרסקות מסוק ימי מול חופי חיפה התפשטה, ובני המשפחה ניסו נואשות להשיג מידע, אך ללא הצלחה. עם חלוף הזמן תחושות המועקה התעצמו. "אף אחד לא הסכים לדבר איתנו", סיפר אביו ירון. "עד שהגיעו מבשרי הבשורות הרעות".
רס"ן חן פוגל, בן 27, טייס מסוקים, סגן מפקד טייסת מגיני המערב, נהרג בהתרסקות מסוק בסמוך לחופי חיפה ביחד עם חברו סא"ל ארז שחייני. קצין נוסף הצליח לשרוד את האסון.
"איך נמשיך בלעדיך"
ביום שלישי בצהריים נערכה הלוויתו של חן ז"ל בהשתתפות אלפים בהם מפקדי טייסות, חבריו הרבים מהצבא, חבריו מתקופת בית הספר וחברי משפחה. לצד ההורים, ירון ואירית, ישבו שני אחיו של חן, שחר בן 21 ומתן בן 16.5. לבקשת המשפחה ההלוויה לא סוקרה בתקשורת, אולם לבקשתנו התירה המשפחה לפרסם דברים שנאמרו שם.
"חני שלי, היום נקרע חלק מגופנו, נעקר ליבנו. הפחד של כל משפחה", ספדה לו אירית אימו. "הכאב בלתי נסבל. בלתי ניתן לתיאור במילים. כל חלק מהגוף המשפחתי שלנו צועק לא. זה לא יכול להיות. איך נלקח מאיתנו בננו בכורינו. אח לשחר ומתן. אחיין, בן דוד, נכד. חבר. חבר של לילך. בך התממש הלכה למעשה כל הטוב שבעולם. חינני ויפה כשמך. יופי פנימי שלא ניתן אפילו למנות את מעלותיו כי רבות הן. טוב ליבך יוצא הדופן. המוסריות והערכיות שלך היו במידות עילאיות. אהבת הארץ שכל חלק ממנה רצית לחוות במו רגליך. הארץ שתמיד רצית לחזור אליה כשהיינו בקנדה. כי ישראלי אני אמא ותמיד אהיה ישראלי. כך אמרת לי. הארץ שלמענה קיפחת את חייך. הרצון שלך תמיד לעזור. הכבוד שלך תמיד לאחר. למשפחתך ולחבריך. אתגרת את עצמך ותמיד שאפת למצויינות. אף פעם לא התפארת במעשיך. תמיד הצנעת. אפילו יתר על המידה.
"חן, כל מי שנמצא פה בעצם היה אמור להגיע לחתונה שלך ושל לילך. אהבת חייך. זוגיות מושלמת והרמונית. שאין כמוה. אז במקום חתונה התכנסנו פה להלוויה. בלתי אפשרי להיפרד ממך. בלתי נתפס. קשה לחשוב שלא תיכנס יותר בדלת עם החיוך המקסים שלך והחיבוק האוהב. שלא נשמע את קולך, את סיפוריך, את דעותיך, את נוכחותך שתמיד האירה לנו את הבית. חן קשה לתפוס איך נמשיך בלעדיך".
טיסה שלא הושלמה
לילך, חברתו, אמרה: "היית לי כמו מתנה מאוד מאוד מיוחדת. זכיתי בך כל כך. נתת לי המון ביטחון, המון אהבה. היו לנו המון חלומות. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני מתגעגעת כל כך. אם היית כאן אני יודעת שהיית מנסה לעטוף אותי, לא היית סובל שאני בוכה. אתגעגע אליך כל כך".
מפקד טייסת 193 אמר: "פוגל, קשה לי להאמין שאני עומד כאן וסופד לך. אין מילים שיוכלו לתאר את מה שקורה בפנים. סערה פראית ושקט נוראי בעת ובעונה אחת. הדבר הראשון שעלה במוחי כשהתיישבתי לכתוב לך היה ערב גיבוש בטייסת שעשינו ביום חמישי האחרון. ביקשתי מכל אחד שישתף באירועים משמעותיים שהשפיעו על חייו. ישבת מולי מלא חן וסיפרת את סיפור חייך בפשטות האופיינית שלך. סיפרת על התקופה שגרתם בקנדה. שיתפת כמה לא התחברת לארץ הזרה וכמה ייחלת לחזור לישראל לחזור הביתה. סיפרת על שנת השירות ועל הטיול ברומניה שביגרו אותך בבת אחת ולימדו אותך עצמאות ועבודת צוות. המשכת וסיפרת על אבא ואמא ועד כמה אתה מעריך אותם. דמויות לחיקוי. סיפרת גם על לילך ועל האהבה החזקה.
"פוגל, היית אדם נדיר, ערכי, צנוע ישר. לא ממהר לכעוס כן ממהר לסלוח. שמת את טובת האחר לפני טובתך האישית. מלח הארץ. יצאתם לטיסת אימון כמוה כבר טסתם מספר פעמים. אימון חשוב המתרגל את אנשי הצוות בתפעול המסוק, בניית תמונה ימית תחת אילוצים שונים ממש כמו שקורה במציאות. הטיסה הזאת לא הושלמה ולא שבה לבסיס בשלום. אתה ושחייני נשארתם מאחור".
מדריך סיור בקק"ל
חן פוגל נולד וגדל בחיפה. למד בבית הספר הפתוח, אחר כך בבית הספר לאומנויות ברעות במגמת אומנות. אחרי ששב עם הוריו מקנדה המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון ליאו באק. נער מוכשר, מלא הומור שאהב לנגן בגיטרה, אהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, אהב מאוד את הארץ. היה חניך ואחר כך מדריך בקק"ל.
קראו גם: >>
חברו הטוב גלעד סיפר ל"ידיעות חיפה": "חן היה צנוע בצורה קיצונית. הוא בחיים לא היה מנדב מידע על עצמו, היינו צריכים לדובב אותו. הוא היה סלחן ואיש של שלום, הוא לא היה לוקח דברים קשה, תמיד רגוע ועם הומור. גם בתוך הצחוקים בתור נערים הוא תמיד היה מקבל דברים בצורה בוגרת ולא ילדותית. הוא הכי אהב לטייל והיה מחובר לטבע. אהב לצייר ולנגן בגיטרה. היינו חבורה מגובשת, מעין גרעין של שישה חברים טובים והמעגל כל הזמן גדל. אני גר היום באיטליה ובמקרה הגעתי לארץ לחופשה של שבוע. יום לפני האסון נפגשנו באופן ספונטני בתל אביב. דיברנו על מתי הוא הולך להשתחרר, וכמה עוד נשאר לו בצבא. למחרת שמעתי על ההתרסקות ושלחתי לו הודעה. אבל גם כשלא קיבלתי תשובה, הייתי בטוח שהוא בסדר. לא העליתי על דעתי. לא רציתי לחשוב על האופציה. ואז למחרת בבוקר קמנו וגילינו".
לזכור את החיוך שלו
יום שבת הייתה הפעם האחרונה שהוריו ראו אותו כאשר ביקר בביתם בשכונת אחוזה. הוא נפרד מהם כמו תמיד עם חיוך. אביו ירון: "חן היה ילד אינטליגנטי, נבון, חכם, חברותי. הוא אף פעם לא החזיק נשק. הוא היה טייס והיה צריך להחזיק אקדח והוא תמיד התחמק מלהחזיק אותו ביד. כשהיה נער נסענו לקנדה לשנתיים בשביל הדוקטורט של אשתי, והוא כל כך התגעגע לארץ. אחרי שנה הוא חזר לארץ לחודשיים ולמעשה למרות שאשתי קיבלה הצעה להישאר בקנדה הוא אמר לנו שהוא כל כך אוהב את הארץ שהוא רוצה לחזור, אבל אם נחליט להישאר אז הוא יישאר איתנו כי הוא אוהב אותנו וזה החזיק אותנו עוד.
מאז, חן הלך והתפתח. הוא היה בחוגי סיירות בקק"ל, עשה שנת שירות באופקים ואז התגייס. הוא היה כל כך ערכי שהוא אמר שהוא יתחיל מהטוב כי זימנו אותו לקורס טיס למרות שהוא רצה סיירות. הוא אמר 'אם אני אפול מקורס טיס אני אלך לסיירות', אבל כמובן שהוא סיים קורס טיס. מאז הוא היה כל כולו בצבא, סגן מפקד טייסת ועבודה מבוקר עד לילה.
"תמיד היו לנו חששות אבל יותר חששנו מנסיעות ומתאונת דרכים. לא חשבנו שהוא ייפול עם מסוק. חן לא היה איש של טיסה. הא היה איש של ערכים. הוא הגיע להיות טייס בגלל הערכים שלו. בגלל האהבה שלו לארץ בגלל הציונות שלו. זה לא היה בתוכניות שלו להיות טייס. "הייתי רוצה שיזכרו ממנו את החיוך שלו ואת הערכים שלו. אדם שכולו טוב ששאף לעזור לזולת תמיד חשב על כדור הארץ, חיות ועל האנשים, ויכול היה לעשות טוב בעולם".
"זה היה חן"
בבית הספר ליאו באק הציבו פינת זיכרון בכניסה עם תמונה ונר זיכרון. מנהלת החטיבה, דפנה יעקובוביץ' אמרה: "נורא עצוב בבית הספר. חן היה גאוות ליאו באק, נער מדהים משכמו ומעלה, תלמיד מצטיין, הכל מאיות. הוא היה ילד מאוד מאוד צנוע, אהוב, אהוד וערכי. הוא היה פעיל מאוד בבית הספר ובמועצת התלמידים. תמיד ראה את עזרת הזולת, התנדב הושיט יד ועזר לכולם. אין מישהו שלא זוכר אותו מהמורים. לא הופתענו שהוא סיים קורס טיס. זה היה חן".
בספר המחזור חן נראה מחייך לצד ארבעת חבריו הטובים מהשכבה: שני היובלים, גל, וגלעד. ליד תמונתו המחויכת נכתב: חן "סוודר" פוגל ספלינטר. השמיד את שרדר בעזרת מבוכה אין סופית כאשר הוא צועק לידו באוטובוס...בעונה הבאה: תורם שנה מחייו לחוגי סיירת. הפך לנינג'ה כדי שיהיה לחדשות בקנדה מה לשדר...".