סימיון קנר מתגורר ברחוב רד"ק בחיפה. הוא נולד באוקראינה ב-18 בספטמבר 1912, ונחשב כיום ליהודי המבוגר בעולם. בחודש שעבר חגגה לו משפחתו יום הולדת 109 עם שני ילדיו, 4 נכדיו ו-2 ניניו. ב-25 השנים האחרונות קנר מתגורר בבית דיור מוגן בעיר התחתית. בשנים האחרונות הוא מוגדר כסיעודי.
סיפור חייו עד הגעתו לחיפה כולל שתי מלחמות עולם, תקופות רעב, הגליות, נפילה בשבי, טיפוס בסולם הדרגות בממשל הסובייטי, משבוי החשוד בבגידה ועד לבכיר בתעשייה הצבאית הרוסית. זהו סיפורו של היהודי המבוגר בעולם.
הלאה המהפכה
ספק אם יש היום בעולם אדם שזוכר את אירועי מלחמת העולם הראשונה. כשהסתיימה המלחמה היה סימון בן 7. הוא נולד בעירייה קטנה בשם סמוטריץ' במחוז קמיניץ פודולץ שבאוקראינה. הוריו, מנדל וחייקה, היו בעלי חנות מלאכה קטנה ולהם שני בנים ושתי בנות הגדולים ממנו. הילד סימיון נשלח ללמוד ב"חדר" ואחרי שהמשפחה עבר להתגורר בעיר אודסה, אביו נבחר על ידי הקהילה לשמש כרב הקהילה. האב סירב מחשש לגורל ילדיו בשל זיהויו כרב יהודי אך כיהן באופן לא רשמי בתפקיד. סימיון לא אהב את הקשיחות והמשמעת ב"חדר" וביקש ללמוד בבית ספר ממלכתי מקומי.
בשנות ה-30, בעת תקופת הרעב, נאלץ לעזוב את לימודיו ולסייע למשפחה בעבודה ובפרנסה, אבל חזר ללימודים, המשיך ללימודים אוניברסיטה בפקולטה לכלכלה באודסה, וסיים תואר שני בכלכלה. ואז פרצה מלחמת העולם השנייה.
מלחמת העולם
כשפרצה המלחמה היה סימיון בן 27. אחותו הגדולה ומשפחתה נרצחו על ידי הנאצים שנכנסו לאוקראינה, ונקברו בקבר אחים. שנים אחר כך הוא לדלות פרטים עליה אך ללא הצלחה.
סימיון ואחיו גויסו לצבא האדום ביום הראשון למלחמה ושירתו בו עד לסיומה. הוא נפצע פעמיים ואפילו נחשב למת. הבת רעיה קורליאנדצ'יק, היום רופאת ילדים בטיפת חלב בחיפה: "אבא נפצע קשה והסניטרים שראו אותו חשבו שהוא מת. המשפחה התבשרה כי הוא נהרג בקרב, אבל בבית החולים הוא הצליח להתאושש ושלח מכתב למשפחתו שהוא חי. משם חזר לחזית ונפצע שוב. 40 שנה לאחר מכן היה חשש כי חלה בסרטן אלים, אך התברר כי נותרו לו חתיכות מתכת ברגל מרסיס גרמני שגרמו לזיהום.
5 שנים בחזית
הפציעות לא מנעו ממנו לשרת חמש שנים בחזית מלחמת העולם השנייה. באחד הקרבות, בהם כבר היה קצין, נפל בשבי עם חייליו. "הנאצים היו אמורים להוציא להורג את כולם בבוקר, אבל החיילים שלו הצילו אותו והורידו לו את הדרגות. בבוקר הגיעו יחידות הצבא האדום ושחררו אותם. עבור המשטר הסובייטי כל מי שנפל בשבי הוא בוגד ולכן הוא נשלח והוגלה לסיביר שם עבר חקירות בחשד לבגידה. אחרי המלחמה חזר סימיון לאודסה שם החל לעבוד ככלכלן, הכיר את נחומה, התחתן ונולדו להם 2 ילדים: רעיה (ראיסה) וארני (ארקדי).
רעיה: "אבא התקדם מאד בתעשייה הצבאית והיה מקורב למשרד הביטחון הרוסי. הוא עבד במפעל והיה בין חמשת הבכירים מתוך עשרת אלפים עובדים. ב-1970 אחי הגדול רצה לעלות לארץ אבל לא נתנו לו בגלל התפקיד הבכיר של אבא. עלינו בסופו של דבר רק בפברואר 1990".
מתרגם חשבונות טלפון
בגיל 78 הגיע עם משפחתו ישירות לחיפה. למרבה האירוניה, הוא לא יכול היה להתקבל לאולפן, מפאת גילו. כדי לתרגל עברית, הוא ישב בבית עם מילון ותרגם מסמכים מרוסית לעברית, אבל גם חשבונות מים וחשמל שהחלו להגיע בדואר.
רעיה: "עלינו ישר לחיפה, ומאז אנחנו 31 שנים בעיר. תחילה גרנו ברחוב אושה, בין פבזנר יוסף ליד התיאטרון, ואחר כך ברוממה החדשה. אבא היה מהראשונים שנכנס לדיור המוגן בהוסטל שחגג לאחרונה 25 שנה להקמתו. אמא הייתה איתו כל השנים ונפטרה לפני 6 שנים בגיל 90".
הבת רעיה מספרת על אדם קפדן מאוד שהקדיש את חייו למשפחה ולעבודה והתנזר ממנעמי החיים. "העבודה היתה עיקר חייו, לכן לא היה לו זמן לתחומי עניין נוספים ותחביבים. אבא אהב לקרוא ספרים מדיניים פוליטיים. כשבאנו לארץ הוא התעניין בפוליטיקה הישראלית והצביע לליברמן. בסך הכל הוא אהב מאוד את ישראל ומאד רצה להעלות ארצה. למרות שבא מבית דתי אבא הגדיר עצמו חילוני, אבל זכר את התפילות בעל פה ולא עירבב בשר וחלב. תמיד אמר שברוסיה אתה לא יודע מה יש לך בנקניק. כששאלתי אותו איך הוא ככה חילוני כשסבא מאד דתי. הוא אמר שאדם צריך קודם כל לשרוד".
סוד אריכות הימים
איך מגיעים לגיל הזה? רעיה: "אבא תמיד היה בן אדם מאד צנוע בצרכים שלו. בין אם ברעב באוקראינה, במלחמה, וגם כשעבד והיה במשרה בכירה. אף פעם לא ראיתי אותו מתפרע באוכל. השאיפות שלו היו לעשות עבודה כמו שצריך, ולהיות אבא מצוין. הוא כל כולו היה למען המשפחה מלבד השעות שהיה בעבודה. אני חושבת שהצניעות הזו שמרה עליו. הוא לא רצה להשיג עוד ועוד, לא היו לו עיניים גדולות. דווקא החיים הקשים החזיקו אותו שנים רבות, וגם הלב הטוב שלו ששמר אותו. כיום סימיון מוגדר כסיעודי. הוא זוכר את שמות הילדים בדרך כלל, אינו מדבר כמעט אבל לפעמים מגיב ועונה. השבוע פגשנו אותו מחוץ לבית הדיור מוגן כשיצא עם המטפלת לסיבוב, אותו הוא עושה פעמיים ביום.
אבא דיבר על המוות?
רעיה: "לא ממש. יותר עניין אותו מה יהיה עם אימא. הוא חשש שהיא תישאר בלעדיו. הוא השאיר לי רשימה מה צריך לעשות. אבל המוות שלו לא מדאיג אותו. אני חושבת שיש משהו מיסטי שמשאיר אותו בחיים בגיל כה מופלג. כרופאה אני יודעת שיש כאן משהו נעלם. אולי האופי הטוב שלו הוא הסוד לאריכות ימים".
ממתי אתם יודעים שהוא היהודי המבוגר בעולם?
"שמענו על זה ועשינו בירור, וכנראה זה נכון. אמרו לנו שאולי יש אישה יהודיה מבוגרת ממנו, אבל לא בטוחים. בכל מקרה אנחנו יודעים שהוא היום הגבר היהודי המבוגר בעולם".
שרדו את השואה, עזבו את הדת והאריכו ימים
הרבה קווי דמיון יש בין הגברים היהודים המבוגרים בעולם. בעשור האחרון הלכו לעולמם שלושה מהם, וסימון קנר החיפאי, היום בן 109, נשאר הצעיר שבהם עם התואר היהודי המבוגר בעולם. כולם נולדו במזרח אירופה, שרדו את השואה ואת זוועות המלחמה, נישאו אחרי המלחמה והקימו משפחות. שניים בלבד עלו לישראל.
לפני 7 שנים נפטר בניו יורק אלכסנדר אימיץ, יליד 1903, בגיל 111. אימיץ, כמו הקולגות לתואר, בא מרקע דתי, אבל חי כחילוני אחרי שאיבד את רוב בני משפחתו בשואה. כשהיה על ערש דווי הגיעו אליו שליחי חב"ד ועזרו לו להניח תפילין. שנה לפני מותו כשחגג יום הולדת 110 הוא זכה לקבל אות הוקרה מיוחד מהסנט במדינת ניו יורק.
בצד השני של הגלובוס התגורר בחיפה ישראל קרישטל, שנפטר לפני ארבע שנים בגיל 114. קרישטל הוגדר כשיאן גינס, והחזיק בתואר הגבר המבוגר בעולם, לאחר מותו של תושב יפן שהחזיק בתואר עד אז. קרישטל שרד את גטו לודז' ואושוויץ, שם גם איבד את אשתו. הוא נולד בפולין ב-1903 למשפחת יצרני ממתקים. מיומנותו בייצור מתוקים איפשרה לו כנראה לשרוד את הגטו בזכות חיבתם של הנאצים לממתקים. כשעלה לארץ בשנת 1950 והשתקע בחיפה, המשיך לייצר ממתקים, ובני משפחתו סיפרו שחברת עלית ביקשה ממנו את המתכון לסוכריות המיוחדות שלו, אבל הוא סירב לתת. קרישטל השאיר אחריו בן ובת, 9 נכדים ו-32 נינים.
לפני שנה וחצי נפטר בוולאדיווסטוק חיים גולדברג, בגיל 106. הוא נחשב לווטרן המבוגר בעולם, נלחם בנאצים וזכה באותות גבורה רבים. גם הוא גדל בבית דתי והפך חילוני, אבל בשנותיו האחרונות אומץ על ידי אנשי חב"ד, ולפני מותו הגיע לביתו הרב הראשי של רוסיה, שעזר לו להניח תפילין ולהיפרד מהעולם.
