בבית דיור מוגן בחדרה, שם התגוררה בשנים האחרונות, נפטרה ציפי רום בגיל 87. לפני 6 שנים עברה לשם כדי להיות קרובה לבתה שרה גרוס ז"ל שנפטרה לפני שנה וחצי מסרטן.
ספק אם בני 20 או אפילו 30 מכירים את שמה, אבל עבור הוותיקים יותר ציפי רום הייתה מותג חיפאי שרבים גדלו עליו. מי שטיפל בה בשנים האחרונות והיה האדם הכי קרוב אליה הוא בנה ברק רום, עיתונאי לשעבר ואיש יחסי ציבור.
המוות של אמא נפל עליכם בהפתעה?
"לא ממש. עד לפני שלושה שבועות אמא הייתה צלולה לגמרי. נכון שפיזית היא כבר לא ירדה מהמיטה והתקשתה להתנייד, אבל היא יכלה להמשיך כך עוד שנים רבות. ההתדרדרות הייתה מהירה, פתאום התחילו דלקות פה ושם, מדדים לא טובים, וכל יום שעבר היא נחלשה עוד ועוד".
היא דיברה על המוות? הספקת להיפרד ממנה?
"לא הגענו לזה. ביום חמישי בבוקר ביקשתי לשחרר אותה הביתה. לא היה טעם סתם להאריך לה את החיים כשהייתה מחוברת לצינורות. החלטנו לשחרר אותה מבית האבות, שתסיים את חייה בבית שלה, במיטה שלה. חתמתי על טופס, ושלחו מבית האבות אמבולנס. איך ששמו אותה על האלונקה, עוד לפני שהספקנו להגיע למעלית, היא נפטרה".
היית לידה?
"כן בטח. היא הייתה עם עיניים פקוחות, שמתי לה יד על המצח, סגרתי לה את העיניים נישקתי אותה והחזרתי אותה למחלקה. ואז הוצאתי הודעה על מותה. יש לי חבר טוב בחדרה שעבד עם אחותי המנוחה והוא הציע שנקבור מיד ולא נחכה. 5 שעות אחרי שנפטרה קברנו אותה".
הגיעו הרבה להלוויה?
"חששנו שלא יהיה מניין וביקשתי מהחבר שלי שיארגן לפחות את זה. אבל הגיעו יותר מ-120. אפילו יונה יהב הספיק להגיע. הוא לא דיבר אז אני הקראתי את הדברים המרגשים שהוא כתב על אמא באתר של העירייה".
קראו עוד:
ציפי רום חצתה את הקוים
ציפי רום (שלופמן) נולדה בחיפה, בעיר התחתית, להורים ניצולי שואה. אביה היה בעל קיוסק לסנדוויצ'ים ואימה עקרת בית. בגיל 17 נישאה לקלמן, ימאי, ממנו נולדה שרה. השניים התגרשו אחרי 6 שנים.
את בעלה השני, דני רום, הכירה במועדון של רפי שאולי בשם "ויסקי גוגו", שם שימשה כמארחת ולימדה ריקודי שורות. דני רום, חלוץ מכבי חיפה נערץ ושחקן נבחרת ישראל, שהיה מגיע אחרי משחקים למועדון, נדלק על הג'ינג'ית הסוערת והחל לחזר אחריה. הם נישאו ונולד הבן ברק.
בשנים הבאות היא נכנסה לעסקי הביגוד, ניהלה בוטיקים במרכז הכרמל, אבל לא אהבה את התחום הזה. תחילת שנות השמונים העיתונות המקומית בחיפה החלה לפרוח וציפי רום נטשה את עסקי ההלבשה, והחלה לכתוב מדור אישי בשם "סנובה", בו סיקרה את חיי הלילה של חיפה.
המדור הפך מהר להצלחה מסחררת ואת ציפי רום למגה סלב. לא רק בזכות ההשפעה האדירה והכוח שהיה לו אצל הקוראים, אלא גם בזכות דמותה הססגונית והלא שגרתית שהנוכחות שלה באירועים תמיד משכה תשומת לב. אחרי גירושיה מדני רום היא כבר הייתה דמות מוכרת שבזכותה בין השאר הפך המקומון "כלבו" בימים ההם לחזק והמשפיע בחיפה. באמצע שנות השמונים רשמה התקשורת המקומית בחיפה רעידת אדמה כאשר ציפי רום חצתה את הקווים ועברה למקומון המתחרה "קול חיפה".
באותן שנים ערכתי את "כלבו" וחוויתי את הסערה. לימים ציפי הודתה בפניי שזאת הייתה טעות לעבור עיתון. הכרת את הסיפור הזה?
ברק: "בטח שהכרתי. ניהלנו הרבה שיחות על זה. אמא מאוד התלבטה. היו לחצים מכל הכיוונים. הייתי עד לשיחה שלה עם עמוס שוקן, הבעלים של "כלבו" שאמר לה שהיא עושה טעות והוא מבטיח לדאוג לה עד הפנסיה. זה מאוד בלבל אותה. הציעו לה יותר כסף, לא הרבה יותר. והיה גם פיתוי בזכות קמפיין ענק על אוטובוסים עם תמונות ענק שלה והסלוגן "חיפה פותחת את הפה". אמא עזבה את סנובה לטובת מדור חדש בשם "רום כרמל", אבל היא סבלה שם רוב הזמן. אחרי חצי שנה היא הודתה בפניי שעשתה טעות. אני אמרתי לה את זה מהתחלה".
להזדקן לבד
אתה בטח מקבל הרבה טלפונים והודעות. גילית משהו על אמא שלו ידעת?
"לא. אפילו לא דבר אחד. בשבת קיבלתי איזה 700 הודעות שאפילו לא הספקתי לפתוח. כולם סיפרו על שמחת החיים שלה ואהבת האדם, שזה היה המוטו שלה כל חייה".
איזה סבתא היא היתה?
"בשנים הראשונות מאוד מעורבת. היא הגיעה לתל אביב שלוש פעמים בשבוע. אבל בשנים האחרונות לפני שעברה לחדרה זה השתנה. היא גרה לבד בדירה במלון מרידיאן ואני חושב שבעשור האחרון היא סבלה מדיכאון. למעשה לא היה לה זוגיות מאז שמוליק שם טוב, שהיה גם הבוס שלה בעיתון, שאיתו היא חיה 3 שנים.
"גם הגיל עשה את שלו וגם שמסביבה היה פתאום שקט. אמא דיברה על הרצון בזוגיות שלא הייתה לה משנות התשעים וכמה שקשה להזדקן לבד. היא גרה בדירה ליד ברכה בריל ואברהם קליין, שופט הכדורגל המפורסם, ותמיד אמרה איזה זוג נהדר הם. הם טיפלו בה, היו מביאים לה בכל בוקר סלט והלכו לשוק לעשות לה את הקניות".
בתקופת הזוהר שלה היתה לה תדמית של שוברת מוסכמות שלא עושה חשבון למה יגידו. מעין נערת פרחים חיפאית משוחררת, עם שמלות שקופות ושרוולים, מוקפת בגברים צעירים. עד כמה זה היה נכון?
"זה היה נכון ולא תדמית. היא הייתה כזו. אמא תמיד אהבה גברים צעירים, הלכה עם הכל שקוף ואף פעם לא הייתה לה חזייה, והיא דיברה על זה חופשי. היו לה מלא גברים. עשרות רבות. אני הכרתי לפחות 40-30".
אשת חברה
בראיה היסטורית, איך אתה רואה היום את הייחודיות שלה לעיתונות המקומית?
"אלו היו זמנים אחרים. מבחינה מקצועית היא לא הייתה עיתונאית, אלא אשת חברה שאהבה אנשים. המדור שלה היה דיי שטוח והצליח גם כי לא היה מדור כזה בחיפה קודם והיא הייתה הראשונה. אמא אהבה לכתוב דברים טובים והיה לה רצון אמיתי להטיב עם אנשים. היו מתקשרים אליה עם סיפורי בגידות והיא לא רצתה לכתוב על זה.
"המדור שלה היה בבואה של שמחת החיים ואהבת האדם. תשעים אחוז מהדברים שכתבה, לא היו נכנסים היום לעיתון. גם הסגנון היה אחר. פעם שאלתי את דני נישליס ז"ל, שהיה העורך שלה, למה אין עורך לשוני, והוא אמר לי: 'עזוב, זה הסגנון של אמא אני לא נוגע בזה'. היא חיבקה ונישקה את כל מי שכתבה עליו. היא ידעה הכל על כולם. אמא קודם כל אהבה, ואחר כך כתבה".
כבר מתגעגע?
"כן. היא לא הייתה אמא רגילה. היא הייתה ציפי רום אבל גם אמא דאגנית וסקרנית שהייתה מעורבת בהכל. היא תחסר לי מאוד".
