שמונה חודשים חלפו מאז נפל נריה בן דוד ז"ל מחיפה, חייל סדיר בהנדסה קרבית, בשבת השחורה ב-7 לאוקטובר.
כל מי שעובר ברחוב סמוך לביתו, נתקל בשלט גדול עם תמונת פניו הצוחקות של נריה, ומתחתיה מופיע 'פורום הגבורה' של משפחות הנופלים והחטופים המבקשים להמשיך את המלחמה עד ניצחון מוחלט.
כל הדרך עד לבית משפחת בן דוד מלאה בדגלי ארץ ישראל, בתמונות ובסטיקרים עם משפטים מחזקים ומרוממים.
ובתוך הבית שני הורים שבורי לב אבל חדורי אמונה בצדקת הדרך, מיכל וברוך בן דוד ועוד ארבעה בנות ושלושה בנים. לצד הכאב הגדול ההורים מברכים גם על הנס שאירע להם, כאשר האמא שאיבדה דופק ונשימה בעקבות דום לב משברון לב על נפילת בנה, החלימה באורח נס.
מיכל: "נריה היה ילד עם שמחת חיים מיוחדת, והביא איתו אור גדול, כל הזמן התחושה שלנו כהורים הייתה שזכינו בו".
אדמת הארץ
במסלול חייו, למד כילד צעיר בתלמוד תורה ברכסים, לאחר מכן בחטיבת הביניים נחלת ישראל במגדל העמק ומשם לישיבת רגבים, הישיבה החקלאית ברמת הגולן: "המסגרת מאד התאימה לו, הם היו קמים מוקדם מתפללים ועובדים עד הצהרים ולאחר מכן היו לומדים. זה בנה בו חריצות גדולה, דבקות במטרה, אחריות, ותחושה גדולה של משמעות" סיפר ברוך האב.
מיכל: "באותן השנים הוא נשבה באדמתה של ארץ ישראל, אהב אותה ונקשר אליה בכל מאודו. משם הדרך להתנדב בחווה בבית רימון הייתה קצרה. זו חווה ענקית של 6,000 דונם והוא עבד בה בכל התחומים. בשנה שאחרי התיכון הוא היה אחראי על פרויקט 'כבל רץ' לשמירה על החווה על ידי כלבים, שיכלו לרוץ לאורך גבולות החווה, והוא למד את הפרויקט ויישם אותו. הוא היה מגיע בבגדים מלאים בבוץ, והייתי אומרת לו 'נריה מה זה הלכלוך הזה' והוא אמר לי 'אמא זה לא לכלכוך זו אדמת ארץ ישראל'".
כשהגיע הגיוס, נריה נלחם להגיע לשירות קרבי משמעותי. ברוך: "הוא שאף מאד גבוה ורצה יחידה מובחרת, הוא הלך ליום גיבוש וזחל עם הידיים שהשתפשפו עם פצעים ודם. הוא כל כך דבק במטרה שלא היה אכפת לו להיפצע אבל הוא לא התקבל. הציעו לו שריון, אבל הוא חיפש משהו אחר. ביום הגיוס לגולני הוא הגיע בלי הזמנה לבקו"ם ואמר 'גייסו אותי'. הסבירו לו שאין מקום וגייסו אותו להנדסה קרבית, משם הוא נלחם והשקיע מאמצים רבים כדי להגיע לסיירת".
בבוקר השבת השחורה מיהרה משפחה בן דוד לחגיגות החג בבית הכנסת. מיכל: "פגשתי את השכנה מחוץ לבניין שלנו והיא אמרה לי 'מיכל אל תשאלי, היה אירוע', וכשהגעתי לבית כנסת השמועות הלכו וגדלו ומי שכבר קיבל הודעה על גיוס מיד קיפל את הטלית ויצא. ובאותו הזמן וגם בימים אחרי לא היה לי חשש או מחשבה שמשהו יקרה לנריה או לעוד שניים מילדי שגם גויסו למילואים. התפללנו שהכל יעבור בשלום, ואני חושבת שלא תפסנו את גודל האירוע. באותו השבוע התכוננו גם לחתונת הבת שלנו שהייתה אמורה להיערך ביום חמישי".
ההודעה האחרונה
אבל באותם השעות נלחם נריה במלחמה. ברוך: "הוא היה באותה השבת בקו בישוב עתניאל בדרום הר חברון ואבטח את המקום. כשפרצה המלחמה, חלק מהלוחמים הועברו לדרום לקרבות מול מחבלים. בדיעבד, רק לאחר מותו, גילנו שנריה עסק בחילוץ של משפחות בארי מבתיהם ובקרבות קשים מול מחבלי החמאס". כבר בשבת שלח נריה שני הודעות להורים עם המילים 'אני בסדר'.
מיכל: "ההודעה האחרונה הייתה במוצאי השבת, עם המילים 'אני אוהב אתכם' ואחריה שקט. למרות זאת חשבנו שבטח לקחו לו את הנשק והוא בלחימה ולא יכול לדבר. שלושה ימים עברו והיינו קרועים בין החדשות מהמלחמה להכנות לחתונה. ביום שלישי הלכתי למקווה עם בתי שהייתה צריכה להתחתן יומיים לאחר מכן. אבל שם משהו קרה, רצו לשים מוזיקה ולרקוד, ואני ביקשתי שלא, לא יכולתי להצטרף לריקוד, משהו בלב לא נתן לי".
שעות לאחר מכן, המודיעים כבר היו בדרכם למשפחת בן דוד. ברוך: "בשעה שתיים הם דפקו על הדלת, אבל אנחנו ישנו ולא שמענו. בסביבות חמש לפנות בוקר מיכל שמעה דפיקות וקמה לפתוח את הדלת".
מיכל: "כשקמתי חשבתי אולי הבן השני ששירת ליד עתלית הגיע, או שאולי זו בכלל בת השכנים שדופקת על הדלת לידינו. אבל ככל שהתקרבתי לדלת הבנתי שזה אצלנו. פתחתי וראיתי את לובשי המדים. חשכו עייני. ואז הגיעו המילים - 'יקירכם נריה נהרג'. באותו הרגע החזקתי את הלב. הלכתי לחדר השינה ללבוש משהו והערתי את ברוך ואמרתי לו 'חיילים בפתח, נריה נפל'".
מאוחר יותר התברר כי נריה נפל בקרב בבארי בחצות של מוצאי השבת השחורה, לאחר שנריה עסק בכל אותה שבת בקרבות וחילוץ משפחות. המחבלים ניצלו את שעת החושך ופתחו באש לכיוון של נריה שנהרג לאחר שנפגע בשלושה מקומות.
ההורים שעד לפני רגע היו אמורים לחוות שמחה גדולה בחתונת בתם, קיבלו את הבשורה המרה על נפילת בנם: "כבר למחרת ביום רביעי נערכה הלוויה של נריה, במקום חתונה הייתה לוויה, במקום שבעת ימי משתה היו לנו שבעת ימי אבל, הכל השתבש, ניסנו לעכל את האסון שנפל עלינו, אבל כבר אז הייתה לנו הודיה גם על הטוב, שנריה לא נחטף, שהוא היה שלם, שאפשר היה להביאו לקבורה מהירה. לא ידענו עוד מה מחכה לנו".
שבת חתן
החתונה המתוכננת נדחתה, משפחת בן דוד התכנסה אל תוך האבל הפרטי שלהם. במקום שבת חתן שתוכננה טרם הגיעה בשורת האיוב: "התכנסנו המשפחה לשבת משפחתית של השבעה בביתנו. בליל שבת אשתי מיכל נכנסה לישון ואני אחריה. באחת בלילה מסיבה לא מוסברת התעוררתי וראיתי שמיכל ללא הכרה, ללא דופק וללא נשימה. התקשרתי למד"א והתחלתי החייאה, הגיעה צוות ראשון של מד"א ונתן מכת חשמל ומיכל לא חזרה להכרה.
"הגיע צוות נוסף שנתן שבע מכות חשמל, ומיכל לא התעוררה. פינינו אותה באמבולנס מהר לבית החולים, ורק אז במכת חשמל ומכונת החייאה, חזר הדופק והנשימה. קרה לנו נס גדול. הרופאים אמרו לי כבר אז 'אל תתלהב כי אחרי כל כך הרבה זמן בלי דופק ונשימה, אדם לא חוזר להיות מה שהיה אם בכלל".
"כשהגענו לבית החולים הבנו מה קרה, מיכל לקתה בדום לב של שברון לב. הלב של אמא דואגת ושבורה לא עמד בבשורה, ופשוטו כמשמעו, במכה אחת נשבר לה הלב. אבל מיכל חזרה לחיים. כבר באותה השבת היא שבה להכרה, וגם הרופאים אמרו שזה 'נס אמיתי'.
"בתוך הכאב אנחנו מודים גם על הטוב, שהקב"ה החזיר לנו את מיכל בתחיית המתים של ממש. הגיעה אחות שקיבלה את מיכל כשהגיעה לבית החולים לראות מה שלומה, ולא האמינה כשראתה אותה הולכת ומדברת. הקושי הגדול היה שמיכל לא זכרה שיש מלחמה, ולא זכרה שנריה נהרג והייתה צריכה לקבל את הבשורה הכי קשה לאמא, כמה פעמים".
קראו עוד:
נס מהלך
מיכל מקשיבה ומהנהנת בכאב: "אני נס מהלך. כל הזמן שאלו אותי מה שלומי, ואמרתי כמאמר חיים גורי, שלומי כשלום עמי, האירוע הלאומי היה דומה לאירוע הפרטי של משפחתנו, השמחה שלנו הפרטית כמו של הרוקדים בנובה התהפכה עלינו, היה כאב אישי ולאומי מעורבב זה בזה.
"את החתונה קיימנו אחרי אזכרת החודש של נריה. כאב ושמחה התערבבו זה בזה" מספרת מיכל. "אני כואבת ומתגעגעת לנריה מאד, הוא חסר לנו כל כך. אבל אי אפשר לא לחשוב על מצב שהוא יושב עכשיו לידי, ויש מלחמה ואני אומרת לו שוב 'רוץ', אין בכלל שאלה. זה חלק מהבסיס המוסרי שלנו, וממה שחינכנו את ילדנו. עם הרגש יש עליות ומורדות ואנחנו נתמודד, כל החיים, אבל אני מרגישה חיבוק גדול של הקב"ה ושל עם ישראל- אנחנו עטופים".
ברוך: "הקושי הוא קושי, הגעגוע קורע את הלב. מבחינה אישית ואמונית אני מבין שנגזר על נריה לחיות 22 שנה. והוא נהרג תוך כדי שהוא נלחם למען עם ישראל, להציל יהודים, ונפל על אדמת ארץ ישראל שכל כך אהב, וגם בזה יש נחמה".
