אבישי שלי (שלומי)
"חיים בסוג של שגרה זהירה"
אבישי שלי (17) תלמיד תיכון המתגורר בשלומי, פונה עם אביו בימיה הראשונים של המלחמה לחיפה, וחזר לביתו זמן קצר לאחר מכן. "לאחר השבעה באוקטובר היה סוג של הלם", הוא אומר.
"הפחד הושרש בכולנו, ובאינסטינקט הראשוני רצינו להתרחק מאזור הסכנה. לאחר כמה שבועות במלון נמאס לנו, והיה קשה להיות רחוק מהבית לתקופה כל כך ארוכה. אני לומד במעלות וכחודש לאחר תחילת המלחמה, הלימודים בבית הספר התחדשו והמשיכו כרגיל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל; אבא לא הסכים שאפסיד לימודים כי אני תלמיד כיתה י"ב ונמצא בשיא מבחני הבגרות. תחילה מצאנו דירה במושב ליד בית הספר, אך לאחר שבועיים חזרנו הביתה כי היינו צריכים לעזוב את הדירה לבקשת המשכירה".
איך חיים בישוב שהוא יחסית ריק?
"שלומי כרגע הוא ישוב שקט ונטוש, והאויב מצפון מזכיר את נוכחותו מדי פעם. לא אומר שמתרגלים לכך, אבל לומדים לחיות בסוג של שגרה זהירה. ומכיוון שאנו עושים השתדלות, מעבר למה שחיוני לנו באותו יום, אנו נשארים בבית בקרבת הממ"ד. כשאני רוצה להתאוורר אני נוסע לדוד שלי בזיכרון יעקב. יש יותר פחד מסכנה, אז אנחנו נזהרים, משתדלים, אבל אנחנו בבית שלנו. ואין תחליף לבית שלי, לחדר שלי, למיטה שלי. החדר שלי הוא הממ"ד עצמו, כך שזה בסדר".
איך נראה כרגע בעיניך עתיד שלומי והגליל בכלל?
"האסון שקרה בשבעה באוקטובר טרף את הקלפים. אם לא האסון, היינו באותה שגרה של ישוב שקוף, שאינו נספר על ידי הממשלה. לצערי הרב, האסון הזה הוליד עמו תקווה שהפעם ידאגו לעשות חריש ביטחוני עמוק, ויתנו לי ולשכמותי לגדול בשקט, כמו האחיין שלי בזיכרון יעקב או הדודה שלי בירושלים. ושסבתא שלי, שגרה צמוד אלינו בשלומי ולא הייתה בביתה מאז פרוץ המלחמה, תחזור כבר הביתה".
צביקה פרידמן (שלומי)
"אני בוחר את מה שנכון עבורי"
קראו עוד:
צביקה פרידמן (62) הוא אחד מהמעטים שלא התפנו משלומי מאז תחילת המלחמה. "אני לא גיבור גדול", הוא אומר. "אני פשוט קורא את המפה ובוחר את מה שנכון עבורי. נשארתי בשלומי כי לא רציתי לעזוב את הבית, וגם בגלל הנוחות. אני אוהב להיות עסוק; בשנים האחרונות אני לא עובד, וכאן אני עסוק בגינה. לא אישאר סגור ימים שלמים בחדר במקום זר, כשכל בני הבית יוצאים לעבודה".
פרידמן הגיע לשלומי לפני 24 שנים עם רעייתו ושתי בנותיו. "הבית שלי הוא אחת הנקודות היותר קרובות לרכס ההר ולגבול, 300 מטרים בסך הכול, אבל לא העסיקו אותנו מחשבות על לבנון. אהבנו את השקט, את היחס האישי של המועצה, את החינוך. כשהילדות היו קטנות הייתי פעיל בבתי הספר ובמתנ"ס, התנדבתי, צילמתי והייתי בוועדי הורים. יש לנו שתי בנות וגם אחי גר בשלומי, וגם הבת הבכורה עם משפחתה. כולם התפנו בתחילת המלחמה, רק אני והכלב נשארנו בבית. הישוב די ריק, מי שעזב ומי שנשאר עשה זאת משיקוליו ואי אפשר לשפוט. אני, בכל אופן, לא חשבתי לעזוב בשום שלב".
התרגלת?
"להגיד שהתרגלנו זו לא הגדרה טובה, ואם זה הרגל - זה הרגל רע. יש בומים ואני רואה נפילות על ההר כל הזמן, בהתחלה היו גם עצים שהתלקחו מהנפילות וחשבנו שהאש תגיע אלינו, אבל זה לא קרה. איכשהו אזור הבית שלי פחות סופג פגיעות. לא היו נפילות קרובות מאוד, כי ההר מגן עלי. וגם נערכתי למלחמה - קניתי גנרטור שמתאים גם לדוד במקלחת, ויש לי מיכלים גדולים שחשבתי למלא בהם מים ולהזרים באמצעות משאבה לתוך הדוד, כדי שנוכל לחיות בצורה מינימלית. אני חי עם מה שיש ואם מחר בבוקר יגיע הבלגאן הגדול, אני מקווה שאוכל להניע את הרכב ולברוח מפה תוך שניה ורבע. אני כאן כל זמן שאני מרגיש שאני יכול לשלוט בעניין, ואם הייתי גר באזור מטולה או קריית שמונה, בוודאי לא הייתי נשאר בבית. כרגע כמו שאני קורא את המפה זה בסדר, אבל הכול יכול להשתנות בשנייה".
לימור נג'ר, (שלומי)
"חזרתי ליישוב ריק לגמרי"
לימור נג'ר (49), אם חד הורית לילד בוגר, תושבת שלומי, פונתה לבית מלון בירושלים וחמישה חודשים לאחר מכן נשברה וחזרה לביתה.
"התפניתי שבוע אחרי כולם בגלל הכלב הגדול שלי. בבתי המלון הרימו גבה כששמעו שאני מגיעה עם רועה גרמני ענק. ואז סידרו לי ולבן שלי בית מלון בירושלים, שהסכים לקלוט אותנו עם הכלב. קיבלנו חדר עם מרפסת והכלב שהה שם, עד שהשכנים התלוננו שהוא נובח וקיבלנו אישור להכניסו לחדר. התחיל סרט שלם, כי הכלב רגיל להיות בחוץ ולפעמים עשה את צרכיו בחדר. בנוסף, מצאתי את עצמי בבדידות מוחלטת, בעיקר בערבים, ואחרי חודשיים הבן שלי נשבר וחזר לצפון.
אני סובלת מתסמונת נדירה שמייצרת קרישי דם, ולמרות גילי הצעיר עברתי אירוע מוחי וארבעה התקפי לב, ואני מושתלת דיפיברילטור. כשנכנסתי לסטרס מכל המצב, מצאתי את עצמי יושבת בלילות בחדר במלון ובוכה. בגלל התסמונת אני משתמשת בקנביס רפואי לפני השינה, ובירושלים עישנתי כל היום. הרגשתי שאני נחנקת, שהנפש מרוסקת. כשהופיעו על העור פצעים מדממים, נלקחתי לבית חולים ושם אמרו שההתדרדרות במצבי הבריאותי היא תוצאה של המצב הנפשי. החלטתי לחזור הביתה למרות שאין לי ממ"ד אלא רק חדר ביטחון. העדפתי לפחד משריקות הטילים, מאשר להתרסק נפשית במלון.
"חזרתי לישוב ריק. מהמרפסת רואים נפילת טילים ורואים אש ועשן, ובלילה אני מכבה את האור, כדי שלא יוכלו לצפות בי מהצד השני של הגבול. אני חוסמת את הדלת עם שולחן פינת האוכל, וכל זה עדיין הרבה יותר טוב ממה שהיה לי במלון, כי כאן זה הבית שלי.
לפי המועצה יש בשלומי כרגע קרוב לאלף תושבים, אבל לא רואים אנשים. אני נפגשת בכל יום שישי עם חברה שגרה בשכנות. רואה את השכנה מלמעלה ואת עובד המועצה שגר בסמוך, ולפעמים אנחנו שותים קפה ביחד. אבל כשיורד החושך והכול שקט, הפחד משתלט. ועוד לא הזכרנו איך כולנו עלינו במשקל בגלל המצב, ואיזה מחיר כלכלי שילמנו כשלא יכולנו לחזור הביתה לקחת בגדים. אנחנו רק מחכים שהסיפור הקשה שלנו ייגמר, לפעמים כבר לא משנה לנו איך".
אבנר אליהו (שתולה)
"בסוף ביתנו הוא מבצרנו"
כשאבנר אליהו סיים לבנות וילה מפוארת במושב שתולה עם עשרה חדרים להשכרה וג'קוזי ענק, פרצה המלחמה.
אליהו (67) הוא מורה דרך וחקלאי שגדל בשתולה וחי כאן רוב חייו. שניים מארבעת ילדיו נולדו כאן, אביו בן ה-92 היה ממקימי המושב והשיא משואה ביום העצמאות שעבר בהר הרצל. הוא פעיל מוכר באזור, חבר הוועד החקלאי והקהילתי, נציג הוועד במליאת המועצה, מתנדב ותורם. לפני חמש שנים יזם ציורי אמנים מרחבי העולם על חומת גבול הצפון, פרויקט שהביא לשתולה מאות אלפי מבקרים.
"אני מחובר אל הגליל ומתפרנס מחקלאות ותיירות, שני ענפים שנעלמו כמו אבק ברוח. אני מדריך קבוצות ברחבי הארץ וגם בתחילת המלחמה, כשהעמדתי את הווילה לרשות חיילי אלכסנדרוני ושריון, נתתי להם סקירות על האזור. זה אצלי בדם. מאז הפסדתי המון כסף בוילה שעומדת ריקה, אחרי שהשקעתי בבנייתה כארבעה מיליון ₪.
בחודשי המלחמה הראשונים חתמתי על נשק והאמנתי כמו כולם שהמלחמה תמשך שבועיים-שלושה, אבל כרגע לקחתי הפוגה, החזרתי את הנשק ושכרתי דירה בנהריה. אני חי מפירורים ובקרוב אחפש גם עבודה אחרת, כי סיום המלחמה אינו נראה באופק".
אתה לא מאמין שאפשר יהיה להתפרנס כאן בעתיד מתיירות?
"קודם נראה איך יחזירו אותנו ליישובי הגדר, כי כרגע אין שום תוכנית. מדינת ישראל חזרה להסכם סייקס פיקו, הגליל מחוץ למדינה. נסראללה דוחק אותנו דרומה ואם יצליח, אולי ימשיך לנהריה ומעלות ומשם לקריות ולחיפה. אני רואה מי מנהל אותנו ואיך אנחנו מדשדשים, ואיך אנשי שתולה פוזרו בכל רחבי הארץ וחלקם כבר לא יחזרו. אנשים מיואשים ומתוסכלים, אין להם כוח ויכולת להיאבק ואין הנהגה מקומית שתוביל אותנו.
"נציגי הממשלה לא מתקרבים אלינו, שולחים את אנשי הצבא. ועכשיו האריכו את שהות המפונים בבתי המלון עד סוף דצמבר, והמשמעות היא שגם שנת הלימודים הבאה הלכה. מישהו רוצה לתקוע אותנו שנים במצב הזה. לאנשים שעוד ירצו לחזור אין סיכוי לחיות כאן, ומשפחות צעירות עם ילדים כבר לא יחזרו. אבי פונה למלון פלאזה בנוף הגליל, ובקשתו היחידה היא לחזור לשתולה כדי לחיות כאן ולמות כאן. כי בסוף בסוף – ביתנו הוא מבצרנו".
אליהו מכיר היטב את הכפרים מצידו האחר של הגבול, הן משירותו כרס"ן בגולני, מפקד גזרה, והן מהתבוננות ממרפסת ביתו. והוא לא אופטימי: "שתולה היא לא ישוב צמוד הגדר, היא הגדר. כל שורת הבתים הצפונית נפגעה מירי נ.ט. ובתים רבים אחרים ספגו נזק משני. מקרי ירי לא מעטים הסתיימו בניסים, והלולים נהרסו ויצאו מכלל שימוש. 300 אנשי רדואן יכולים תוך חמש דקות לשטוף את הישוב בדם ואש ותימרות עשן, ואיש לא יישאר חי".
