השבוע עלתה בתיאטרון חיפה הצגה חדשה – "התחנה", סיפורה של תחנה צבאית דמיונית, מחזמר מקורי המספר את סיפורה של קבוצת חיילים צעירים המתקבלת לקורס הנחשק של כתבי שטח בתחנת שידור צבאית.
לתדהמתם הם מגלים, שתפקידם בתחנה הוא משני, וכולל עבודה משרדית אפורה ונטולת כוח, השפעה ויוקרה. אולם אירועי ההתנתקות ההיסטורית מ"גוש קטיף" משנים את התמונה, ומולידים דרמה אישית ולאומית, שמציבה אותם בחזית ובעמדה שונה.
המחזמר נכתב על ידי דפנה אנגל ושי להב. שוקי וגנר הופקד על הבימוי. 18 שחקנים ורקדנים נוטלים חלק בהפקה, ומשובצים בה שירים ישראליים מוכרים ואהובים.
להב, הכותב הוא יליד חיפה, 1969, בוגר ביה"ס הריאלי. עיתונאי, מחזאי, עורך, מגיש רדיו ותסריטאי. וגם, אוהד מושבע של הפועל חיפה. הוא למד משפטים, עבד כעורך דין פלילי, אך פרש מהמקצוע והתמקד ביצירה ובעיתונות.
שי, איך נולד הרעיון למחזה?
"הרעיון נולד מניצה בן צבי ומשה נאור, מנהלי תיאטרון חיפה, שפנו אליי ואל דפנה אנגל בתקופה הכי קשה של הקורונה, ואמרו – בואו נעשה מחזמר על גל"צ. ככה, באופן הכי גולמי. זה הדליק אותנו, ומכאן היינו צריכים להמציא את הסיפור".
התבססתם על דמויות אמיתיות?
"במחזה יש דמויות של כתבים צעירים שבדיוק סיימו קורס כתבים, ושל כוכבים. אף אחת מהדמויות היא לא שיקוף אחד לאחד של עיתונאי אמיתי ומוכר, אבל יש השראות ברורות. למשל, הכתב הצעיר אוריה פרנקל הוא בן לאב שהיה בארגון טרור יהודי, בדומה לעמית סגל; הכתב טגאו מנגיסטו הוא בן העדה האתיופית, ומתנהל הפוך מסטריאוטיפ האתיופי החלש והמקופח. בהשראת ברהנו טגאניה; כתבת החינוך לוסי ג'ובראן היא חצי יהודייה חצי ערבייה, בהשראת לוסי איוב, וכו'".
לשם מה שילבתם את אירועי הפינוי מגוש קטיף?
"כי ראינו בהם נקודת מפנה גם בחברה הישראלית בכלל, וגם בסיקור התקשורתי. רגע שבו הקונפליקט הזה, שבין דיווח 'קורקטי' ובין התייחסות לצד האישי והרגשי הגיע לשיאו. בגל"צ, השנים האלה של סביבות 2005 היו גם מכוננות מבחינת סוג הכתבים ששובצו לתחנה. בפעם הראשונה, היה ניסיון ברור להפוך אותה לפחות הומוגנית, ולקלוט יותר דתיים, מזרחים וכו'. והמחזה שלנו עוסק בדיוק בזה – בצדדים היפים והצודקים של הפוליטיקלי קורקט, וגם ברגעים היותר מגוחכים שלו".
קראו גם: >>>
אתה עצמך שירתת בגל"צ?
"לא. הייתי חייל קרבי בנח"ל ובנח"ל המוצנח. עם השנים, זכיתי להגיש בתחנה את 'ציפורי לילה', וגם סדרת תוכניות מיוחדת על אלבומי מופת ישראלים".
מה התרומה של גלי צה"ל בעיצובו של פס הקול הישראלי?
"תרומה מכרעת. כי היא תמיד הייתה תחנה עם אצבע על הדופק. בעיקר כי שירתו בה אנשים צעירים ומעודכנים. ההשפעה הייתה ישירה, בפרויקטים שהתחנה יזמה וממש סייעה לברוא להיטים וקלאסיקות ישראליות. למשל, כל הקונספט של ערב שירי משוררים, שהחדיר למוזיקה הישראלית את החיבור שבין משוררים ומוזיקאים פופולריים. או החיבור שבין שירים שכתבו חיילים שנפלו ומוזיקאים שהלחינו אותם".
איך כותבים מחזה במשותף?
"דפנה ואני כותבים יחד מחזות כבר שנים. 'התחנה' הוא המחזה השמיני שלנו. אנחנו יושבים יחד בחדר, בכל פעם מישהו אחר על המחשב, וזורקים לאוויר משפטים שבסוף מגיעים לבמה. זו עבודה מאוד מורכבת, מבחינת אגו, התפשרות וכו', אבל באיזשהו אופן קסום – לנו זה בא בקלות. המקצוע הזה, של כותב, כרוך בהמון בדידות. את המחזה הזה כתבנו בשיא תקופת הקורונה. עולם התיאטרון היה מת לגמרי. היו לא מעט ימים שבהם עבדנו ואמרנו לעצמנו שמי יודע אם ומתי דבר כזה יוכל בכלל לעלות על במה. באותו שלב, הכתיבה הייתה בשבילנו יותר תרפיה מתכנית פעולה מעשית".
מדברים על סגירת גל"צ. מה דעתך?
"יש לי לא מעט ביקורת על עצם הקיום של תחנת שידור צבאית, וגם ביטאתי אותה לא פעם. אבל לצד הביקורת אי אפשר להתעלם מהעובדה שגל"צ הפכה ליצור תקשורתי יוצא דופן, ולא פעם מבריק וחדשני. השילוב הייחודי הזה, בין עיתונאים בני 18 ועיתונאים ותיקים, ברא חיה תקשורתית משונה ונהדרת, שעדיין יש לה זכות קיום".
האם זהו בית הספר הטוב ביותר לתקשורת?
"כן. היא מאפשרת לאנשים צעירים להשתפשף כבר בגיל מאד צעיר ברמות הכי גבוהות של המקצוע. אבל לטעמי, ויצא לי לעבוד עם הרבה מאד בוגרי גל"צ בתקשורת, הם גם מפסידים משהו משמעותי שנקרא – ניסיון חיים. כשאתה נמצא במקצוע הזה מגיל 18, קשה לך לפתח פרופורציות אמיתיות על החיים, וזה ניכר גם באופן הסיקור שהוא לא פעם מקצועי ומיומן, אבל לא מספיק רגיש ומעמיק. בהכללה, כמובן".
איך נבחרו השירים להצגה?
"מראש לא הגבלנו את עצמנו לשירים של יוצר או תקופה ספציפיים. ככל שהעלילה התהדקה יותר, וסיפור המסגרת נכרך סביב אירועי ההתנתקות, הרגשנו שהמוזיקה צריכה ללכת לכיוון דומה. השירים שבחרנו הם ברובם שירים שאפשר להגדיר כשירי תפילה, או חיפוש דרך. אבל כן, יש בתוכם ייצוג נכבד של ז'אנר הפופ האמוני, שפרץ לתודעה בערך באותה תקופה. ולצידו אפשר למצוא גם רוק ישראלי, סלסולים ואפילו רגאיי. מ'הבלדה על חדווה ושלומיק', ועד ל'מלכת השושנים'".
