מחר (שלישי) תארח הפסנתרנית ד"ר אסתרית בלצן את סולני הבלט הישראלי לנה דבוסקין ואלכס שבצוב, בהופעתה באולם רפפורט, במלאת 100 שנה (1922) ליצירת המופת של מוסורגסקי – "תמונות בתערוכה". היצירה המפורסמת מורכבת מ-10 קטעים וביניהם אינטרמצו, ומתארת את הליכתו של המבקר בתערוכת התמונות ואת תחושותיו לנוכח הציורים התלויים על הקירות.
קראו גם: >>
ד"ר בלצן, היא מוזיקאית, שיצרה ז'אנר קונצרט קלאסי שמקנה ערכי הקשבה, אחדות וסובלנות. היא עתירת פרסים, ומזה 40 שנה. ב-1996 יצרה את "הקתדרה למוסיקה", מפעל שמטרתו להפגיש את הקהל הישראלי עם המוזיקה הקלאסית וערכיה.
איך מקרבים צעירים למוזיקה קלאסית?
"מוזיקה קלאסית יכולה להדליק צעירים ואפילו ילדים, ובתנאי שיש מישהו שחושף אותם לתחום. כל עוד מערכת החינוך תמכה במוזיקה כמקצוע חובה, והחשיפה הייתה כבר מגן הילדים, ראינו הרבה צעירים בקונצרטים. לצערי, ב-30 השנים האחרונות שונה סדר העדיפויות השתנה".
ההתרשמות שלי היא שבאולם הקונצרטים רואים בעיקר קרחות ושיער שיבה...
"באולם הקונצרטים, רוב הקהל הוא בגיל השלישי שנחשפו למוזיקה הזו מהבית. בכל זאת, יש דור צעיר של נוער מנגן, ואני דואגת להביאם לקונצרטים חינם, רק שיגיעו... כך מגיעים לקונצרטים בחיפה במשך שנים חבורות מבית הספר הריאלי, עם המורה המיתולוגית למוזיקה עירית פירסט. מגיעות לחיפה גם קבוצות ממעגן מיכאל עם המורה סמדר דגן, ומביה"ס רעות לאמנויות עם ד"ר עטרה איזקסון ועוד".
יש לך עבר חיפאי לא מבוטל.
"כן. הסדרה הראשונה שפתחתי הייתה בחיפה ב-1987. חזרתי לארץ ב- 1985 אחרי סיום דוקטורט. בזו אחר זה נולדו בני איתמר ובתי רעות. בין לבין הוזמנתי לרסיטל במסגרת מועדון גיל הזהב של מוזיאון חיפה לאמנות. הייתי 3 שבועות בלבד אחרי לידה, אבל התעקשתי לא לוותר והכנתי מבחר מיצירות שומאן לפסנתר. הגעתי וגיליתי שהאולם שחור, הפסנתר לא מכוון, הכיסא חורק, והאחראית דואגת לספר לי שאין קהל, ומי בכלל מתעניין במוזיקה קלאסית. בסופו של דבר הגיעו 40 ראשי שיבה עם מקלות הליכה. התחלתי לנגן, ותוך 5 דקות הרגשתי שאם לא אעשה משהו חריג – כולם יירדמו... אז קמתי, והתחלתי לדבר על חייו הסוערים של שומאן".
ואיך זה נגמר?
"מרוב הפתעה על זה שהפסקתי את הנגינה, הורמו ראשי השיבה והקשיבו לי. לאט לאט כולם נכנסו לאווירה של ריכוז והקשבה. בסיום המפגש – בא הקהל לבמה ודרש במפגיע המשך. כך נולדה הסדרה הראשונה. כל הדרך חזרה הביתה לתל אביב שרתי ושרקתי במכונית מרוב אושר. לקונצרט הבא אזלו כל הכרטיסים, והוספנו מופע נוסף. מאז זה התפתח לאולמות גדולים בהרבה, ובעוד ערים, אבל הבכורה שייכת לחיפה".
וכאן גם חטפת מכה לא פשוטה...
"באמצע שנות ה-90 חיפשתי משרד כרטיסים חיפאי, ונוצר קשר עם חברה מסוימת. התשלום אמור היה להיות מועבר אליי בקונצרט הראשון לעונה, אך להפתעתי – הכסף לא הועבר. מישהו מעל בכספים, וסירב להעביר אותם. 200,000 שקלים ירדו לטמיון. התחלתי לרדוף אחריו בבתי משפט. בינתיים – החלו הקונצרטים, ואני נתתי את כולם ללא שום תקציב, פשוט כדי לא לפגוע בקהל. אני זוכרת את עצמי עומדת מול הקהל בעיניים דומעות, מסבירה את המצב ומבקשת לא להמשיך לשלם את דמי המנוי מאחר שהייתה מעילה בכספים. כל כך התביישתי. כל כך כעסתי על עצמי. איך לא בדקתי? יש לי דוקטורט במוסיקה, אבל גיליתי טמטום מוחלט בהתנהלות הכספית..."
מעז יצא מתוק?
"זה היה התואר האקדמי היקר ביותר שעשיתי אי פעם, ושילמתי את המחיר. גם הבושה, גם הסחבת בבתי המשפט, גם התשלומים ההיסטריים לעורכי הדין, ובסופו של דבר – רק חלק קטן מהסכום הוחזר. אבל, בעקבות הניסיון המר הקמתי משרד כרטיסים משלי שמרכז את כל ההתנהלות הכלכלית בכל האולמות בארץ ובחו"ל. הקהל היה איתי לאורך כל הדרך, ביטל בעצתי הוראות בכרטיסי אשראי, ותמך בי כל הזמן. אין כמו הקהל בחיפה. ממש סיפור אהבה".
