הבחירות לראשות העיר חיפה היו מעין 'תיקון' לטלטלה שאחזה בעיר בבחירות 2018, עת המקהלה המתנגדת ליהב, כולל גורמים שמוגדרים ומגדירים עצמם היום ב'מחנה הליברלי' הונעו תחת הסיסמה היחידה ששכנעה רבים - 'רק לא יהב'.
כאז כן היום, זהו אותו יהב, ואלו כמעט אותם כוחות וגורמים שפעול בשדה הפוליטי העירוני. אז מה קרה הפעם? מי ומה באמת ניצחו? מה משמעות הניצחון?
נתחיל דווקא בבחירות הקודמות שהציבור הנסחף ראה בבחירת יהב עיוות בשל גילו המתקדם כבר אז, נימוק פסול מכל טעם שהוא, חשבו ש'די' בשלוש כהונות, ובעיקר התעלמו מהישגים רבים של יהב בפיתוח העיר וצמיחתה בבחינת 'מובן מאליו'. הבחירות היו אז בעיקר נגד יהב – והזוכה מהטרנד השלילי כלפיו היתה כידוע מי שבתוך כמה חודשים התבררה כטעות קולוסאלית.
אז מה קרץ ביהב הפעם?
לכאורה, חבירתו המאוחרת, יש לומר, ל'מחנה ליברלי' עמום. בשנת המחאה והמאבק המתיש כנגד מזימות ההפיכה המשטרית לא נראה יהב צועד, מוחה, מושפרץ מכתז''ית או מחזיק שלטי מחאה על גשרי חיפה.
דווקא עינת קליש כן היתה ב'מחנה הזה', בפומבי, וכמוה גם אביהו האן, שרית גולן ואחרים שלא זכו להיות בחזית המחנה החדש הזה שצץ ממש סמוך לבחירות. יתר על כן, עיון בהרכב הקואליציוני החדש כולל כאלה שליברליות אמיתית היא לא הקו המאפיין אותם – ולא ראינו אותם בשדה המאבק.
קראו עוד:
אז מה כן הביא ל'ניצחון' הזה?
הייתי מציין מספר סיבות אפשריות:
- קודם לכל האכזבה הקשה מתפקודה השערורייתי של קליש-רותם, שכשלה בכל מהלך ממש מיום בחירתה, לא תיקנה את הליכותיה ולא השיגה מאומה עבור חיפה, אדרבא, יצרה ניכור גמור בין העירייה לתושבים ונתפסה מהר מאד ככישלון – ותחושת 'אוי, איך טעינו'...
- שנית, העיר לא השכילה להעמיד מועמדים בעלי שיעור קומה שהיו אולי נתפסים כמנהיגים טבעיים וכריזמטיים. זוהי מחלה חיפנית לא מאובחנת – הכיצד בעיר שיש בה אוניברסיטה, טכניון, מכללות, תעשיית היי טק ומפעלי תעשייה משמעותיים – לא קם אף מועמד שמסוגל למשוך את התושבים ולייצר גוף פוליטי יציב לטווח ארוך.
- וכך קמו להם מועמדים נצחיים כמו האן ובורובסקי, לצד הבטחות לעתיד כמו שרית גולן, ועימם גם אשליות של צעירים כמו עציוני, או סתם מועמדים מטעם עצמם שגרמו פשוט לפיזור קולות מיותר באחוזים בודדים וגרמו לסיבוב שני מיותר.
- יהב נראה לפתע פתאום כמועמד יחיד שיש לו ניסיון מוכח, ויכולת לעשות 'תיקון' וגם לגדל דור חדש שיהיה מוכשר לבחירות הבאות.
- יתר על כן, עציוני שנהנה מפיזור הקולות ו'עלה לגמר', עשה טעות אסטרטגית קשה בבחירתו בשותפים שנתפסים כגורמים מסוכנים לחיפה: חרדים מימינו וימניים קיצוניים או מתונים לשמאלו, וזאת בעיר המתונה והשפויה ביותר בישראל.
- 'מחאת העם' במובן הרחב של המילה הצליחה להעמיד את יהב כאנטי תזה לעציוני ותומכיו שזוהו מיידית כתומכי המהפיכה המשטרית, וכך נולד לו לפתע פתאום 'מחנה ליברלי' שהוא לא ידע בכלל שהוא כזה - אבל הפך להיות מותג שיגן על העיר הן על רקע מקומי, הן על רקע המאבק הכלל ארצי, על דמותה של מדינית ישראל.
- המאבק על ראשות עיריית חיפה – הפך כך למאבק על אופייה ועתידה של המדינה כולה, למרות שחיפה לא מהווה בבואה של ממש לישראל.
ומה הלאה?
כך חברו להם סנטימנטים עירוניים ומוצדקים לאור הכישלון הטוטאלי של ראשת העיר שנבחרה כאנטיתזה ליהב, עם סנטימנטים כלל ארציים של ישראל של אחרי 7 באוקטובר ושנת המחאה, עם חלק ניכר מהמתמודדים שראו עצמם ראשי עיר אבל הבינו שרק תחת יהב כדאי להם להיכנס לשיתוף פעולה ולזכות בנתח שלטוני עם סיכוי לעתיד, לעומת חבירה למי שכבר חתם הסכמים עם גורמים אחרים ולו נבחר היה יכול לחסום את דרכם עשור שנים לפחות...
ומכאן, יהב פתאום כבר לא היה 'מבוגר' מדי, ליכד סביבו מחנה שחלקו חשב פעם ש'רק לא יהב' אבל פתאום זעק בקול ניחר – 'רק יהב יציל את חיפה' מאימת המחנה הדתי-לאומני-שמרני, ולא רק שלא התעלמו מתרומתו לעיר כמו בפעם הקודמת, אלא שבו והבליטו את הישגיו תוך החדרת האמונה ש'רק יהב יודע לנהל עיר' ולהצמיח אותה.
על כן, לא 'מחנה ליברלי' ניצח בבחירות, אלא אוהב חיפה אמיתי שהעמיד עצמו באומץ תוך סיכון שיספוג מהלומות אישיות ברשתות החברתיות, שאולי לא ייבחר, ולצידו ריבואות מצביעים שלא ראו אלא בו מי שיכול לעשות, לנהל, להנהיג, ויש לו זהות מתאימה לדמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שוויונית, חותרת לשלום ולקיום משותף כפי שחיפה עצמה נתפסת על ידם.
האמנם חלומם העירוני יתגשם? האם חיפה תסמן באמת את הכיוון שהמדינה צריכה ללכת בו?
לי נראה שעדיף שיהב יתמקד בהחזרתה של חיפה למעמדה הארצי והאזורי, ולא יסתנוור מניצחון הליברליות שכמה משותפיו לקואליציה רחוקים ממנה מרחק לא קטן.
הכותב: פרופ' יוסי בן ארצי, היסטוריון וחוקר של העיר חיפה, אוניברסיטת חיפה.
