ג'ורדן לויד החליט בשבוע שעבר לעזוב את מכבי ת"א. בכנות וברגש אמר: "זה (המצב הבטחוני) היה יותר מדי עבור המשפחה שלי".
לויד, נקרע, כמו לא מעט אחרים, בין הרצון לגלות נאמנות למקום העבודה שלו, לחברים ולאוהדים - ובין סכנת החיים הממשית שנשקפת לכל אחד ואחת מאיתנו במציאות הבלתי אפשרית במדינת ישראל.
בעוד אנחנו, שנולדנו כאן, קשורים לאדמה ולמולדת בין אם נרצה ובין אם לא, לכדורסלן אמריקני או כדורגלן מכל מקום אחר על הגלובוס - אין באמת סיבה להישאר כאן ולסכן את חייו.
לויד הוא לא הראשון, בטח לא האחרון שמחליט שהפחד או לפחות חוסר הביטחון לא שווה את הדברים הטובים שיש לישראל להציע. המאמן אלכסנדר דז'יקיץ' היה חרד להישאר שניה אחת נוספת בהפועל ירושלים, כמוהו גם כדורסלן הקבוצה, זאק הנקינס.
לפני מספר שבועות בעת אזעקה בירושלים שכניו של חלוץ בית"ר ירושלים סיפרו שהוא היה חיוור מפחד. ארבעת הזרים של הפועל ירושלים כדורגל - אנדריק אידוקו , סמבה דיאלו, אילוז יאו ודון סדריק, הורחקו בכרטיס אדום כל אחד, בגלל מה שנראה כפחד, חשש וחוסר שקט נפשי - כי כל מה שהם רואים מהבוקר עד הלילה אלן הן התמונות מהחדשות.
סביר מאד שאם לא יקרה משהו דרמתי, העזיבה של לויד היא רק ההתחלה לקראת צונאמי עזיבות של שחקנים זרים שחלק נכבד מהם, מקבל שיחות יום יומיות מבני המשפחה שלהם שמפצירים בהם לחזור הביתה. אם זה יקרה, זה ישנה לגמרי את יחסי הכוחות בליגות העל של הכדורגל והכדורסל.
לפתע, ההחלטה להגדיל את מספר הזרים בליגת הכדורגל לשישה לא נראית חסרת היגיון בעליל. זו אינה ביקורת על המנהלת שלא יכלה לנבא את העתיד, פשוט משוואה פשוטה שאומרת שסגלים שלמים של קבוצות עלולים להתפרק אם תהיה כאן בריחה המונית של כדורגלנים זרים בגלל המלחמה.
שאלה של זהות
החזית שנפתחה בין בעלי הפועל ת"א בכדורסל עופר ינאי לבין חברי העמותה, בעקבות רצונו של הטייקון לעבור ולשחק בהיכל מנורה מבטחים היא סיפור הרבה יותר גדול מאשר מאבק פנימי בהפועל ת"א. הפרשה מקפלת בתוכה את כל נושא הבעלות הפרטית בספורט. הרי בסופו של דבר מדובר במאבק בין בעל המאה שבראש מעייניו האינטרס הכלכלי ובין אוהדים שמה שמניע אותם אלה הם חדרי הלב.
כולם צודקים בסוגיה הזו: העמותה, שמבחינתה מעבר לביתה של היריבה השנואה הוא קו אדום (תרתי משמע) וינאי, שאחרי ששפך במועדון עשרות מיליוני שקלים מחפש את הדרך ליצור הכנסה כלכלית ממכירת מינויים בהיכל בן 10,000 מקומות ישיבה.
ועדיין, ינאי טועה. הוא לא מבין שיש מקומות שלא נכנסים אליהם כי אז הקהל, שלמועדון אין זכות קיום בלעדיו, הופך כל בעל בית לפרסונה נון גראטה.
ינאי יכול לשאול גם את ארקדי גאידמק, הבעלים לשעבר של בית"ר ירושלים. ביום שגאידמק הנחית כאן שני שחקנים צ'צנים מוסלמים, הוא סיים מעשית את דרכו בבית"ר ירושלים.
הוא יכול גם לשאול את אלי טביב מה קרה כשרצה למנות את דורון ג'מצ'י לקצין העיתונות של הפועל ת"א בכדורגל.
נכון, הרחוב לא יכול לנהל קבוצה, אבל הוא שותף מלא בבעלות על המועדון יחד עם הבעלים, גם אם כל התרומה הכלכלית שלו למועדון באה לידי ביטוי ברכישת מינוי עונתי.
טוב היה עושה ינאי אם היה מראש מבין ש'יד אליהו' אינה אופציה ומשקיע קצת פחות כסף בפרויקט הגלאקטיקוס שלו. במקרה כזה, אף אחד לא היה כועס עליו. ינאי הוא פוטנציאל חסר תקדים להחזיר להפועל ת"א אליפות אחרי 55 שנים ואולי להצעיד אותה ליורוליג.
זה לא מעניין את האולטראס שעדיין לא התאוששו מהטראומה של הריסת אוסישקין - אם חלק מהחבילה זה להפוך את המקדש של מכבי ת"א, הנמסיס שלהם לבית הזמני שלהם, בו תמיד הרגישו וירגישו זרים.
לא הולך
גיא לוזון מחזיק ב-11 אחוזי הצלחה בלבד בקמפיין הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה. זה "ההישג" הגרוע ביותר אי פעם של מאמן נבחרת לאומית בכדורגל. צריך לומר את האמת: לוזון הוא מאמן כדורגל טוב. יעידו על כך שחקנים שעברו אצלו, ההעפלה לאולימפיאדה ועדות אישית של כותב שורות אלה שצפה במספר רב של אימונים שלו.
אלא שגם לוזון, אדם מאד ישר, יודע שעם אחוזי הצלחה כאלה, הוא צריך לפנות את מקומו לטובת מישהו אחר ולפנות לאתגר הבא בקריירה שלו שעמוסה בכשלונות לצד מעט מדי הצלחות.
השאלה אינה האם לוזון ימשיך בתפקידו כי נראה שהפור נפל. גורמים בהתאחדות אמרו השבוע: "כולם יודעים מה הולך לקרות". עכשיו צריך לבחון מי האיש שעשוי לקבל את הג'וב הזה, שמעצב את את מיטב כדורגלני ישראל.
יוסי אבוקסיס שקידם המון צעירים בקריירה שלו זו בחירה טובה, הגם שהוא אחרי עונה מסויטת בבית"ר ירושלים והפועל ת"א. ראובן עטר שעובד בהתאחדות, וגם הוא חתום על לא מעט שחקנים צעירים שקידם הוא אופציה מעניינת.
מה שבטוח, חייב לבוא כאן שינוי ומהר. גם לוזון עצמו, יודע את זה.
הום רן
ליבי עם רן בן שמעון.
בבית שכולל את צרפת איטליה ובלגיה, אף מאמן בעולם לא יכול להשיג תוצאות נורמליות עם נבחרת ישראל בגלל שפערי האיכות גדולים מדי. זה לא הגון ולא הוגן לבקר את רב"ש במפגשים מהסוג הזה, כי חוץ מאשר לעשות את המקסימום ולהתפלל אין שום כלים מקצועיים לנתח ולבקר את מה שהוא משיג וישיג במאצ' אפ בין שחקנים ממכבי חיפה ומכבי ת"א מול שחקנים מריאל מדריד ומנצ'סטר סיטי.
ועדיין, אם רב"ש רוצה שיישאר סוג של טעם טוב מהקמפיין הבלתי אפשרי שלו, הוא חייב לנסות ולהעז יותר. במקרה הכי גרוע הוא עלול לספוג תבוסות אסטרונומיות. זה לא הרבה יותר גרוע מאשר ה-4:1 מול צרפת. תעוזה וכמה שפחות עימותים מיותרים כמו זה עם דין דוד שפגעה קשות במאמן, ואולי יהיה אפשר לתת לו את הקמפיין הבא וגם לנתח בכלים הגיוניים את התוצאות שלו שם.
קראו גם:
אדוני השופט
טעויות השיפוט מאז תחילת העונה הן תופעה שמשום מה מתקבלת בשיויון נפש, למרות שאנחנו כבר בעידן טכנולוגי של var, ועדיין מדי מחזור אין קבוצה שלא מקופחת ונגזלות ממנה נקודות. מאז ומתמיד, לאורך השנה, הטעויות הללו היו מתאזנות ומתקזזות ושוב, והיוו חלק טבעי מהמשחק. אבל בימים אלה, בהן יש מצלמות ועזרים טכנולוגייים, נשאלת השאלה, אם כמעט שום דבר לא השתנה, בשביל מה בכלל צריך את העזרים הללו?
שימו לב לכמות הפספוסים של שופטינו במחזור האחרון - הפנדל שנשרק לטובת קריית שמונה בטדי מול בית"ר לא היה מוצדק. פסילת השער של ז'אן מרסלן, גם כן בטדי, לא היתה נכונה. קיימת גם את ההחלטה המוזרה שלא לשרוק לפנדל לטובת הפועל ירושלים במשחק שקיימה מול מכבי ת"א.
לא נלאה אתכם בכל הטעויות של השופטים העונה, אבל באיגוד השופטים שלנו חיייבים לעשות בדק בית. מדובר בגורל של קבוצות, מאמנים ושחקנים.
לא ייתכן שבכל מחזור הצדק ייראה ולא ייעשה, וכל זאת אם כל כך הרבה מצלמות מסביב.
אתם אמרתם
"אני רעב, צמא וקשה לי"
פטריק בברלי, כדורסלן הפועל ת"א, מתעד את עצמו צם ביום הכיפורים ( ynet)