לראשונה בקריירה המפוארת שלה כמוסיקאית, דיקלה תככב בתפקיד הראשי במחזמר ענק ועטור משתתפים המספר את סיפור חייה של האגדה אום כולתום על במת התיאטרון העברי, אותו כתב והפיק הבמאי, היוצר והבעלים של תיאטרון הצפון גדי צדקה: "אני בטוח שהקהל יזכה באחת החוויות העוצמתיות, והמוזיקליות שטרם נחוותה בארץ".
"בין הנשים המשפיעות בעולם התרבותי"
המחזמר "אינתה עומרי" יעלה לראשונה בתיאטרון הצפון הבית של התיאטרון העברי ודקלה היא הרכש החדש בליהוקים החדשים והמפתיעים בניהולו האומנותי החדשני של גדי צדקה אשר ליהק להצגות התיאטרון העונה בין היתר את: גילה אלמגור, יעקב כהן, נתן דטנר, גיל פרנק, אורי גבריאל, ועוד רבים וטובים.
צדקה כתב את המחזה בהשראת סיפור חייה הסוער של כוכבת המזרח, והשם היחיד עליו חלם לתפקיד של אום כולתום היה דיקלה: "אחרי שהחלטתי לכתוב ולעלות מחזמר על אחת הנשים המשפיעות בעולם התרבותי שסללה דרך אומנותית ונשית פורצת דרך, דיקלה הייתה הכתובת עבורי. דיקלה מאגדת את יכולות השירה, המוזיקליות והמשחק בצורה ייחודית ונדירה והיא למעשה הייתה השם היחיד אחריו חיזרתי עד שהושלמה המשימה.
"דיקלה מצידה נענתה בחיוב לשחק בפעם הראשונה בתיאטרון בתפקיד הראשי. אני בטוח שהקהל יזכה באחת החוויות העוצמתיות, והמוזיקליות שטרם נחוותה בארץ".
סיפורה של אום כולתום נחשב לפורץ דרך בכך שהובילה קו נשי חזק ואמיץ בעולם פטריארכלי, ומלבד היותה זמרת אדירה, ידעה גם להשפיע על מוסדות השלטון הרמים ביותר בעולם הערבי, לשיפור מעמד האשה ולקידום האג׳נדות הלאומיות שלה כזמרת של האומה הערבית.
דיקלה הגיבה לליהוק המפתיע ופורץ הדרך גם הוא: "אום כולתום היא גיבורת ילדות ופס הקול של חיי. מתחילת דרכי בהופעות אני מבצעת באופן קבוע את יצירתה הידועה 'אינתה עומרי'. הפנייה של גדי צדקה אליי, שהוא אחד מאנשי התרבות המשפיעים והמוכשרים בישראל, הפתיעה אותי ולקח לי זמן להיענות להצעה הנדיבה הזו. מקווה שאפאר את המעמד ומבטיחה לתת כל מה שיש לי לתפקיד המטורף הזה".
"גרמה לנו להאמין באלוהים ובאהבה"
"באחת מנסיעותיי מחוץ לתל אביב חיפשתי ברדיו תחנה עם מוזיקה ערבית", מספרת דיקלה במונולוג מרגש על החיבור שלה לאום כלתום, "רציתי לשמוע אולי משהו עדכני, חיפוש שהוביל לערוץ שבו אום כולתום שרה. אחרי שניות זיהיתי שזו היא. שמעתי את היבבה והמשחק בקולה, את המרכז הבלתי מעורער שלה ואת חבורת הגברים הכפופים מולה.
"איך שהכינור נוצר למענה, והחליל מתגנב בלחישה לשבת על ברכיה ולו לרגע. והתוף, התוף מקפץ לאט ובסיבובים משמחה על המעמד אליו הגיע. אין ולא תהייה אחרת. היא עומדת לבדה והיא מיליון נשים שמחזיקות לאלוהי המוזיקה את היד וככה מהלכת בין שער לשער, ופותחת אותו, ונכנסת פנימה, רק לה מותר, רק לה מסכימים.
"והדרך שלי נמשכת וכבר יצאתי את תל אביב לכיוון דרום ומתערבבת בי מחשבה שבטח לא הייתי שרה אם הייתי נוכחת בתקופתה. בטח הייתי מתביישת. ואז שוב אני מסתכסכת עם עצמי, מה פתאום, היו זמרות מדהימות בתקופתה, אסמהאן, פיירוז, וגם את היית יכולה לכתוב לה, אולי...
"ואום כולתום ממשיכה לשיר ברדיו וחוזרת על הרפליקה המוזיקלית, שאבין יותר מה זמרת אמיתית צריכה לתת לקהל להרגיש. ועכשיו אני מחייכת לעצמי, היא בכלל לא עושה את זה בכוונה. היא שרה מהתת מודע. היא בכלל אישה שהתמכרה לתת הכרה שלה, והובילה את כל העולם דרך הקול שלה.
"היא גרמה לנו להאמין באלוהים, באהבה, בכאב, בגעגועים, בשנאה, בשחרור, בכפייה. היא גרמה לנו להאמין שכך זמרת צריכה לשיר וכך להקה צריכה להישמע. היא מסתכלת עלינו מלמעלה והרבה פעמים כנראה עושה לנו נו נו נו - על תרבות האינסטנט, על פרובוקציות שמכסות על הרגש האמיתי במוזיקה - ואני מקווה שלרגע ואולי לרגעים, כן יש לה נחת. אחרי הכל היא היחידה שאני מרשה לה לישון על האולימפוס".
