מאבק הלומי הקרב תופס תאוצה בעקבות גל התאבדויות של לוחמים שחזרו מהקרב ולא קיבלו טיפול ראוי. ביום חמישי ((14.8) קצין לוחם במילואים אותר ללא רוח חיים ביער שוויץ סמוך לרמת פוריה ולפי החשד שם קץ לחייו. הוא החייל ה-17 מתחילת השנה ששם קץ לחייו. הלומי הקרב יצאו להפגנות מול משרד הביטחון, בפתח תקווה ובקריה בתל אביב והשבוע עלו גם לכנסת.
אחד מראשי המאבק הוא שון דוננברג מקרית ים, נשוי ואב לארבעה ילדים שאחרי 10 חודשי שירות קרבי בעזה, אובחן כהלום קרב אבל המערכת לא יודעת לתת לו טיפול ראוי ומתאים והוא מרגיש שהמדינה פשוט זנחה אותו: "הלומי קרב זה לא בחירה, זה קורה כי אתה נותן מעצמך למען המדינה. אי אפשר לזרוק אותנו ולהתעלם מאיתנו. אנחנו יוצאים דפוקים מעזה והמשפחות שלנו מתמודדות עם כל הקושי וסופגות את כל ההדך מהתנהגות שלנו. רק הן סופגות, אף אחד אחר לא ופתרונות אין".
"המדינה זנחה אותנו"
שון נולד ולמד בקרית ים, בוגר בית הספר התיכון לוינסון. לצבא התגייס לצנחנים וגם במילואים שירת באוגדה 98, לחם בצנחנים ובכוח ניוד של יחידת הקומנדו. לפני המלחמה הספיק המון דברים: התחתן, נולדו לו ארבעה ילדים הגדול בן 7 והקטן בן 8 חודשים, הוא ניהל פרויקטים בחברת אלומיניום ותקופה היה גם עצמאי. לפני המלחמה גם חשב על שינו מסלול תעסוקתי ולמד להיות נהג תחבורה ציבורית. נשאו לו מבחן אחד וטסט אבל למעשה הכל נעצר ביום שגויס למילואים, אחרי 7 באוקטובר.
קראו עוד:
שון: "שירתתי סך הכל עשרה חודשים במילואים מתוכם 8 חודשים רצוף. ראיתי וחוויתי את המלחמה במלוא העוצמה שלה, הרוגים ופצועים, מחבלים שיוצאים ממנהרות ופירים, מלחמה במלוא מובן המילה. ואז חזרתי הביתה. אני לא חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, אשתי, דניאלה, שמה לב לזה. שאני עצבני, שאני קצר רוח, שאין לי סבלנות, כל הזמן לא נינוח. שאי אפשר לקיים איתי שיחה משפחתית רגילה. אמרה שמשהו לא תקין אצלי והמצב שלי לא מוצא חן בעיניה".
במשך שלושה חודשים סירב שון לכל הצעה ללכת לטיפול או איבחון. במקביל, הוא לא חזר לעבוד, וגם לא היה מסוגל לסיים את הליך הכשרתו כמוביל בתחבורה ציבורית. לבסוף הסכים ללכת לפסיכיאטרית שאיבחנה אותו מיידית כסובל מפוסט טראומה, PTSD.
שון: "המצב רק החמיר, חוסר שינה, עצבני, כל הזמן בכוננות שמא משהו יקרה, הרבה מחשבות על דברים רעים שיקרו, חרדות. לא יוצא מבית, לא נפגש עם אנשים, מנתק קשר עם חברים ובני משפחה. רק לאחר שהחלה המחאה התחלתי שוב להיות בקשר עם אנשים”.
לאחר האבחנה הראשונית, המתין שון לוועדה של משרד הביטחון ובינתיים עבר טיפולים אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגיים. “הם למדו מי אני, מי הייתי לפני ומה אני עכשיו. מנסים להבין מה היו התוכניות. במהלך ההכרה משרד הביטחון מסייע אבל לא מספיק, בגלל זה אנשים מתאבדים. לא נותנים יחס, הכל בירוקרטיה. ואז אתה מגיע לוועדה שקובעת אחוזי נכות. לי קבעו 50 אחוזי נכות לצמיתות. ואחרי זה אתה ממתין לשיחת אוריינטציה, במהלכה אתה אמור להבין מה מגיע לך. אז מה אומרים לך? מגיע לך לקחת הלוואה כזו, והלוואה אחרת. מה, אתם רוצים לסבך אותי כלכלית עם מלא הלוואות? לא מבין מה רוצים ממני. אז מאשרים לי ניידות, לקנות רכב, אבל אין לי את הסכום שאני צריך להוסיף אז לא לקחתי רכב”.
אובדן כושר עבודה
אתה מקבל קצבה חודשית?
“יש קצבה חודשית אבל הבעייתיות כי לא משנה כמה קיבלת מה היו המשכורות שלך לפני, אתה מקבל 50 אחוז. זה לא מספיק, במיוחד למשפחה עם 4 ילדים”.
מותר לך לעבוד במקביל? או שאתה מאבד קצבה אם אתה עובד?
“אני מוגדר במצב של אובדן כושר עבודה ואסור לי. אבל נניח שכן היה מותר לי. מי היה לוקח אותי לעבודה? מי היה מסוגל להתמודד עם חוסר הסבלנות שלי? היום מסוגל לעבוד כמה שעות, מחר כמה דקות. אני עבדתי קשה כל חיי, כשהייתי עצמאי שילמתי את מלוא המסים, אני לא בן אדם עצלן. אבל המצב הזה של פוסט טראומה הוא קשה ומורכב, הוא גורם לשיתוק. אני גם הפסקתי לקחת כדורים שנתנו לי כי הם פשוט השכיבו אותי למיטה בלי יכולת לקום”.
איך התחברת למחאה?
“התחברתי לאבי אמסלם שמייצג הלומי קרב המון זמן ונלחם עבור הזכויות שלהם. עקבתי אחריו בטיק טוק ולבסוף התחברנו וכך יצאנו למאבק. המצב פשוט בלתי נסבל, מה נותנים לנו? הלוואות? זה לא רלוונטי למצב שלנו. לכן אנשים מתאבדים. המספרים שמספרים לא מדויקים כי הם מתייחסים רק לאלו שמוגדרים הלומי קרב. ומה לגבי אלו שלא הכירו בהם או שעדיין לא הכירו בהם? אני אומר לך שהתאבדו 57 חיילים מאז תחילת המלחמה. אלו מספרים מטורפים”.
מה הלאה? הצלחתם להזיז משהו?
“אני עוד לא יודע, יש דיבורים אבל שום דבר לא תכלס. נעביר את המחאה לכנסת כי שם סוגרים דברים. אנחנו לא נפסיק עד שלא ישמעו אותנו עד הסוף ועד שלא ישתנו דברים מהיסוד ועד שייעצר גל ההתאבדות של לוחמים שיוצאים מעזה ולא מקבלים טיפל ראוי. עד אז לא נפסיק את המאבק”.
