האזכרה שנערכה ביום חמישי שעבר במלאת שש שנים לפטירתו של עמירם פורת ז"ל מקיבוץ כפר בלום, שהלך לעולמו בגיל 39 ממחלת הסרטן, היתה כואבת במיוחד.
על אשתו קטליינה, שמתמודדת עם החלל העצום שהותיר אחריו, נחתה מכה אנושה נוספת - מותו של בנה הבכור דניאל ז"ל בן ה-16, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה יחד עם שני חבריו, אריאל שטרן ואורי מלול ז"ל.
האובדן הכפול בלתי ניתן לעיכול, אך את העידוד והנחמה היא שואבת כעת משלושת ילדיה - נעמי, איתן ושי - ומהידיעה שבנה דניאל, שהיה מחובר כל כך לאביו, התאחד איתו בשמים.
"חייתי עם הכאב הזה שש שנים כל יום מחדש", היא אומרת, "באזכרה של עמירם הרגשתי בעוצמה את העצב על מותו של דניאל. אין מה להשוות את עוצמות הכאב. לאבד בן זה הרבה יותר קשה וכואב. אני רק שמחה שעמירם חיכה לו.
"דניאל מאוד התגעגע לאבא שלו כל השנים. כשהלכתי לזהות אותו, ביקשתי ממנו לא להיתקע ולא לדאוג לי יותר אלא ללכת לאבא שלו. הוא לקח קשה את האובדן של אבא שלו. זה השפיע על התפקוד שלו מכל הבחינות בשנים האחרונות. אחרי שש שנים הוא מצא קצת נחמה. הוא הצליח לתת לזה מקום ולצמוח".
בוגר ועצמאי
קיבוץ כפר בלום עדיין מתקשה להתאושש מהטרגדיה שפקדה אותו כששלושת הנערים בני הקיבוץ - אורי מלול, דניאל פורת ואריאל שטרן - נהרגו בלילה שבין חמישי לשישי, ה-13 בינואר, בתאונת דרכים קטלנית בדרכם הביתה בכביש 9779.
שלושת החברים הטובים לא נפרדו בחייהם ובמותם. "הם היו חברי ילדות. החברים הכי טובים מגיל שנה", מספרת קטליינה. "דניאל היה ילד קסם עם לב רחב שידע להתחבר לכולם. מגיל צעיר הוא נגע בלב של הרבה מאוד אנשים. ילד מיוחד, רגיש לסביבה שלו. מאוד חברותי כלפי מבוגרים וצעירים כאחד. תמיד התעניין באנשים אחרים, עזר ודאג להם. הוא ידע איך לגשת לכולם".
דניאל ז"ל שלמד במוסדות החינוך בקיבוץ ולאחר מכן בתיכון עמק החולה, כמו יתר חבריו, חלם לפתוח עסק עצמאי וכבר עסק בהגשמת חלומו, אך התאונה קטעה הכול.
"הוא היה מאוד בוגר ואף פעם לא אהב את בית הספר. הוא התחיל השנה את כיתה י"ב בקידום נוער בקיבוץ עמיר והחליט שהוא רוצה לעשות בגרות מלאה. הוא לקח פסק זמן מהעבודה ב'סי קפה' ופתח עסק משלו - הוא היה מוכר כל מיני דברים וגם מלמד אחרים איך למכור, והתפרנס גם מזה.
"החלום שלו היה להיות עצמאי ולהיות חכם מספיק כדי לייצר הרבה כסף בלי לעבוד קשה מדי, והוא היה בדרך. כבר בגיל 17 הוא הצליח לעשות את זה".
שלושה שוטרים ועובדת סוציאלית
את הרגע שבו בישרו לה על התאונה היא לא תשכח לעולם. "לירון, אמא של אריאל שטרן, התקשרה אליי באמצע הלילה לשאול איפה הבנים והתחלנו לחפש אותם דרך חברים אחרים", היא משחזרת את הלילה הנורא, "שלושתם לא ענו לטלפון והתחלנו לדאוג. באיזשהו שלב היא המשיכה לחפש ואני נרדמתי. רציתי להאמין שהכול בסדר והוא פשוט לא שומע את הטלפון כי הם מבלים ואולי יש מוזיקה חזקה.
"לפנות בוקר שי, הילד הקטן שלי, העיר אותי ואמר לי שדופקים בדלת. שלושה שוטרים ועובדת סוציאלית שאלו אותי אם אני אמא של דניאל פורת וביקשו להיכנס. שאלתי אותם מה קרה והם סיפרו לי שהיתה תאונה קטלנית וככל הנראה דניאל נהרג. שאלתי: 'מה זאת אומרת ככל הנראה, הוא מת או לא', והם אמרו, 'דניאל נהרג'".
מה קורה איתך באותו רגע?
"אני לא זוכרת. הילדים שלי סיפרו לי אחר כך שנפלתי על הרצפה, צרחתי וצעקתי: 'זה לא נכון, זה חלום'".
גם היום קטליינה עדיין לא מצליחה לעכל את האובדן. "אני לא מעכלת", היא אומרת בקול שבור, "אני מרגישה שאני בחלום רע, אבל אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשביל לטפל בילדים שלי. אני חייבת להיות חזקה בשביל דניאל, שהיה מאוד מחובר אליי. היינו חברים מאוד טובים והוא שיתף אותי בכול.
"הוא מאוד דאג לי בפרט אחרי שאבא שלו נפטר. הוא רצה שאני אחיה כמו מלכה ושרק אהיה שמחה. אני עדיין מחכה לטלפון ממנו, מחכה שיופיע. מדי פעם אני קולטת מה קרה ואז זה כאילו שהשטן נכנס בי ואני מאבדת שליטה. אני רק צורחת ובוכה ואז מרימה את עצמי מחדש".
6 צפייה בגלריה
קטליינה פורת. "אני בתוך חלום רע. צורחת, בוכה ומרימה את עצמי מחדש"
( צילום: אביהו שפירא)
האימוג'י האחרון
הפעם האחרונה בה התראתה עם בנה היתה ביום התאונה. "זה היה יום ההולדת של שי, אחיו הקטן, והוא קנה לו מתנה. הוא ירד בערב מהחדר שלו ונתן את המתנה. הוא אמר לי: 'אמא, ב-11 אני הולך ליום הולדת של חבר'. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. ב-11 בלילה שלחתי לו הודעה: 'איזה מתוק אתה שקנית לשי מתנה' והוא שלח לי אימוג'י של ליצן קטן. שעתיים וחצי אחרי זה קרתה התאונה.
כשאת הולכת לישון, מה עובר עליך?
"בלילה זה הכי קשה. או שאני לא ישנה או שאני ישנה ומתעוררת ומקבלת סטירה ורוצה למות מכאב, אבל אני בחיים לא אוותר. אני בוחרת בחיים בשביל דניאל ובשביל הילדים שלי".
קראו גם:
במשפחה ובקיבוץ עוזרים לך?
"מאוד. אנחנו עטופים במשפחה, בחברים ואפילו באנשים שאני לא מכירה מכל הכיוונים. בית הספר והרווחה - כולם עוזרים".
הגעת למקום התאונה?
"כן, הלכתי למקום וניסיתי להבין מה קרה. ניסיתי לדמיין אם הם ידעו מה הולך לקרות וחיפשתי דברים שלו. מנחם אותי שהוא נהרג במקום ולא סבל. הרגשתי שאני צריכה להיות שם וגם שאני נמצאת במצב שאני זומבי באיזה חלום. הרגשתי שאני נמצאת שם, אבל זה עדיין לא אמיתי".
