מה גורם לעשרות אנשים בני 70 מהארץ ומהעולם, להגיע כל הדרך לחיפה, להתקבץ אחרי 60 שנה ולחגוג יום הולדת משותף? התשובה הפשוטה היא שבט צופית וגדוד שגיב מתנועת הצופים. התשובה המורכבת יותר היא חברות, אחווה, זיכרונות, אהבות, וגעגועים לתקופה שלא תחזור.
כתב "מיינט חיפה" התלווה השבוע למפגש נדיר, גם במונחי תנועת הצופים, של ילידי 1952 מחיפה. הם קבעו להיפגש בבית הצופה הישן שלהם במפגש רחובות הטנא והאסיף, למרגלות לרחוב הביכורים ובית הספר עירוני ה' בכרמל.
הראשונים הגיעו בחמש אחה"צ. תחילה נרשמו בדף קשר, קיבלו חולצות על הלוגו "גדוד שגיב", פתחו בקבוקי יין והתחבקו. כמה סיפרו שבדרך לשבט פגשו חזיר בר וכולם צחקו. רבים שמרו על קשר, אבל היו גם שנפגשו אחרי 52 שנים וההתרגשות הייתה גדולה. בעבר היה ניסיון לקיים מפגש עם בנות זוג שלא ממש צלח, גם בגלל הקורונה. הפעם הוחלט להשאיר את בני ובנות הזוג בבית.
חברת הגדוד, אורית לוי מאיר: "הגענו לגדוד מבתי הספר כשאנו בכיתות ה'. כולנו באותו מחזור וכולנו חוגגים היום יום הולדת 70. אחרי שלא התראינו 52 שנה, החלטנו שהמקום הטוב יותר לעשות חגיגה זה בשבט הישן שלנו".
שיפוץ חדר זכרון
המארגנים גילו כי מצבו של בית הצופה מצריך השקעה, ובמיוחד חדר הזיכרון של נופלי השבט. בעזרת רואי חשבון ומנהלים, שכאלה לא חסרים בקרב הבוגרים, נאסף סכום כסף. "אנשים פתחו את הלב ותרמו כדי שנוכל לחדש את חדר הזיכרון ולצבוע את הבית שהעניק לנו כל כך הרבה", מספר הבוגר, מאיר לוי. יונה סנה, אחד היוזמים והמארגנים: "הכל התחיל כשחגגתי אם יום הולדתי ה-70 ועברתי בין תחנות חיי. חשבתי למה לא לכנס את כולם למקום שעיצב את כולנו. חדר הזיכרון היה מוזנח, אז אספנו כספים, דאגנו למצוא לוחות זיכרון בדיוק כמו שמצויים בחדר, וקיבלנו תרומות של צבעים מחברת טמבור. את הצביעה השארנו לחבר'ה הצעירים של השבט כי חשוב לחבר אותם למורשת שלנו ולהמשכיות".
אורית לוי מאיר חזרה לשנת 1962. "היינו העופרים הראשונים של השבט. אספו אותנו לראשונה במרכז הכרמל ליד קפה "רון" ומשם ירדנו דרך סבך ההר לרחוב הטנא והאסיף. עמד שם בחור מבוגר בשם קורט ליבר שהיה ראש השבט שקיבל את פנינו ואמר: 'כאן יוקם מועדון'". ואכן אחרי 4 שנים של פעילות הוקם מבנה המועדון על ידי יוסקה בנימיני שבנה אותו לזכר אחיו שנפל באמצעות תרומות של החניכים שהעלו הצגה בקולנוע שביט. רון לוי: "אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. הגענו לקומה העליונה במועדון החדש. קורט ליבר כינס אותנו ואמר 'ויהי אור', במבטא יקי. הדליקו את האור וזה היה וואו".
אלי שחם: "השבט שלנו הוקם על ידי שבט כרמל שהיה שייך לילדי הריאלי. אותנו הביאו מבתי הספר עירוני ה', חוגים ודוד ילין. היינו כ-40 ילדים שהתחברו בצורה מופלאה. לפני הקמת המועדון עשינו פעולות ביערות עליהם בנו בהמשך את שכונת ורדיה. היינו יושבים סביב מנורת לוקס וסופגים ערכים. במחנות הקיץ בנינו אוהלים מרופטים. המדריך היה בן 16. יצאנו לניווטים ליד גבול לבנון בחניתה, 30-40 קילומטר ללא ליווי. זה היה לפני ששת הימים".
אליל הבנות
מסיפורי הצופים הוותיקים עולה תמונה של חבורה עצמאית, ללא הורים מלווים, חסרי פחד שהסתובבו בעיר ובארץ, ועבדו בקיבוצים.
גדי שליסלר: "נולדנו 4 שנים אחרי קום המדינה. באותה שנה אישרו את הסכם השילומים עם גרמניה, אליזבת נבחרה למלכת אנגליה, ארה"ב ביצעה ניסוי בפצצת מימן, חוסיין התמנה למלך ירדן, ובן גוריון הציג את ממשלתו השנייה. והנה אנחנו משחקים ביערות ורדיה, עושים מלחמות איצטרובלים. חיפה של אותם זמנים הייתה יפה ותוססת. בימי עצמאות סגרו את מרכז הכרמל ובפורים ראש העיר עלה על חמור בעדלאידע בהדר. קנינו סברס ב-3 לירות. לא היו מכוניות שיביאו אותנו ובטח לא תחבורה ציבורית. היינו הולכים לסרטים בקולנוע אורלי ונפגשים בבית הקפה 'פאר' המיתולוגי בפינת מרכז הכרמל ורחוב מחניים. לבשנו מדי חאקי שרכשנו במפעל אתא, ורקדנו המון".
פרופ' שלמה קליש נחשב לאחד מאבות ההייטק בישראל. לאחר פעילותו בשבט, התגייס והוכשר כטייס קרבי. אחרי השחרור למד ב-M.I.T , חזר בתשובה, הפך לחסיד חב"ד, והקים חברת השקעות מצליחה 'ג'רוזלם גלובל וונטצר'ס'.
המפגש של החברים עם קליש היה מרגש. בתוך זמן קצר הפרופסור-חב"דניק חזר להיות אותו שלמה שניגן בגיטרה. עדנה אבל: "שלמה קליש היה חתיך ששר וניגן. היינו נמסות מסביבו. חוץ ממנו היה את ראש השבט תולי צדר שהיה אלוהים".
טלי גביזון: "רקדנו המון. כל הזמן. היה מישהו עם אקורדיון, ושלמה שניגן. היו גם מסיבות סלוניות בבית מעל הסופר במרכז הכרמל. זו הייתה תקופה נפלאה של תמימות".
גם המפגש הנוכחי נסגר בריקוד הורה לזכר ימי התום.
ריקודי הורה בשבט צופית
(צילום: פרטי)
לסגור מעגל
אתי שמאלוף: "היינו רוקדים ליד האודיטוריום עם המרקיד בנצי תרום שנפטר לאחרונה". עמית רון: "אחרי כל פעולה רקדנו הורה, מזורקה, בת יפתח. למדנו הרבה דברים, כמו מורס, ניווטים, קשרים ובנייה עם סנדות, אבל תמיד רקדנו".
הבנות מתארות התאהבות במדריכים שהיו גדולים מהם רק בכמה שנים. מתוך עשרות החברים, נמצא רק זוג אחד שהכיר באותה תקופה והתחתן, יונה ורעייתו נתי.
יונה סנה: "אני הייתי מרכז שכבה ואז ראיתי אותה, מדריכה בשכבה. זה התחיל כשליוויתי אותה הביתה לשושנת הכרמל. זה המשיך באהבה גדולה שמחזיקה עד היום. אנו נשואים 49 שנים".
למפגש הגיעו גם חברים מחו"ל. מיקי אגיון-אלכסנדר הגיעה מארה"ב: "באתי לפגוש את מיקי של אותם שנים, ולסגור מעגל". עמוס מיכלסון: "יש פה אנשים שלא ראיתי 52 שנים. הגעתי לפה מוונקובר כי השנים האלו בנו את האישיות שלנו".
בזמן שבני ה-70 התחבקו והתנשקו בחצר המועדון, צפו בהם החניכים הצעירים, בני 16, והתקשו להבין את פשר השמחה. עומר זיתוני, מרכז שבט צופית כיום: "השבט מונה היום 500 חניכים. 22 בנים שלנו נפלו ואנו שמחים שסייעו לנו לשמור על זיכרם. יש פה יוזמה נדירה ומבורכת ואנו מאחלים לכולנו עוד שנים רבות של צמיחה".
פורסם לראשונה: 08:16, 19.06.22
