הסופר א.ב יהושע, מענקי הספרות הישראלית, נפטר השבוע בבית החולים איכילוב והובא למנוחת עולמים בבית העלמין בעין כרמל. א.ב.ג יהושע, (אברהם בולי גבריאל), היה הסופר המזוהה ביותר עם העיר חיפה, ולאורך 45 שנותיו בעיר, דאג לשלב אותה בספריו שהתפרסמו בכל העולם.
יהושע שנולד בירושלים, הגיע לחיפה ב-1967, והחל לעבוד באוניברסיטת חיפה בשורה של תפקידים. החל כדיקן סטודנטים, ובהמשך היה מרצה ושותף בהקמת החוג לספרות. חבריו לדרך מתארים יוצר ענק, דעתן, צבעוני, ויחד עם זאת צנוע ונעים הליכות. על הצדדים הרבים באיש שאהב את חיפה עד יומו האחרון, מספרים ראש העיר לשעבר יונה יהב, פרופ' עליזה שנהר שהקימה עם יהושע את החוג לספרות באוניברסיטה, וחברתו הקרובה כלת פרס ישראל לספרות פרופ' ניצה בן דב.
יונה יהב: הצריף בוואדי שקיבל מגוראל
"הכרתי את בולי בגיל 15. אני הייתי כתב בביטאון הצופים, והוא היה העורך.
בהמשך הוא התמנה לנשיא התאחדות הסטודנטים היהודים העולמית. במסגרת התפקיד, יהושע עבד בפריז, עד שהנשיא דה גול החליט לגרש את הסטודנטים היהודים וההתאחדות עברה ללונדון. שם החלפתי אותו בתפקיד.
הוא עבר לחיפה בעקבות הצעת עבודה באוניברסיטת חיפה, שם כיהן כדיקן הסטודנטים. הפכנו לחברים טובים. הוא התגורר בדרך הים. עזרתי לו לקבל מראש העירייה דאז, אריה גוראל, היתר לבניית צריף בלב הוואדי, כדי שיוכל לכתוב שם. ובאמת הוא כתב שם את מיטב יצירותיו, ביניהן מר מאני. הוא היה אדם סימפטי, אדיב, ותמיד התגייס לסייע למטרות ציבוריות. אנו מרכינים ראש היום ונפרדים מחבר יקר".
פרופ' עליזה שנהר: "הוא היה המאהב של איקה"
"בולי הגיע אלינו לחוג ויצרנו ביחד את החוג המשותף לספרות עברית והשוואתית. מאז הייתה לי המון הערכה לאיש שהיה סופר ענק, נחשפתי ליחסיו עם אשתו איקה.
אחרי מותה נראה היה שבולי סבל קצת מדיכאון. איקה הייתה קוראת ראשונה את ספריו ומאשרת את הספר. מותו זו אבידה לעולם הספרות אך גם לחיפה.
בולי נתן מקום לחיפה ביצירותיו. הוא כתב לא מעט על נוף ביתו בשושנת הכרמל, וזה הופיע בספריו. הוא היה מחובר להוויה הישראלית ולחיפה. כך למשל בספרו 'המאהב' שהתפרסם ב־1977. לחיפה הייתה משמעות אדירה עבורו, והעיר והאוניברסיטה היו ארוגים ביצירה שלו.
"יש לי זיכרון אישי. בולי ואיקה התקשרו ואמרו שהוא רוצה שדודי גדעון, שהיה רופא, ייעץ לו לטובת תחקיר לספרו "מולכו". גדעון תחקר אותו ושאל האם ייעשה שימוש במידע רק לצורכי ספרות, ואיקה אכן אישרה את זו. הוא רצה לדעת ולהבין בנושא תרופות שהופיעו בספר.
"בולי היה מרצה מלהיב בצורה בלתי רגילה. הייתה לו יכולת לפרש בעצמו את היצירה שלו ולא כל סופר יכול לעשות זאת. הייתה לו יכולת לביקורת עצמית וגם תובנות לגבי עצמו. הוא היה אינטלקטואל, ויחד עם זאת המון צניעות".
פרופ' ניצה בן דב: "פחד מהמוות אבל גם ציפה לו"
"הכרתי לראשונה את בולי כשלימדתי בפרינסטון ארה"ב. הוא אמר לי 'תבואי אלינו לחיפה, בחורה כמוך צריכה להיות אצלנו'. וכך הגעתי לחיפה. הוא הפך לחבר אינטימי שלי. נהגנו להתווכח על יצירות. נהגתי לכתוב על היצירות שלו, ולעיתים כעס כי לא התייחסתי להיבטים שונים ביצירה.
עבדנו יחד באוניברסיטה. יצאנו לאכול, אני ויוסי בעלי עם בולי ורעייתו איקה. ערכתי יצירות שלו, קובץ מאמרים של 'מר מאני' ו'בכיוון הנגדי'. בולי היה דעתן. מבחינה לאומית היה איש שמאל מובהק פעם, אבל תמיד היה לו משהו כנעני פטריוטי. היה משהו מבולבל בזהות הפוליטית. כך בספרו האחרון 'המקדש השלישי' הייתה הצעה לבנות מקדש שלישי כדי שיהיה לנו מקום ללכת. הוא היה שר לי בטלפון "ייבנה, ייבנה, ייבנה בית המקדש". הוא חשב שהקיום היהודי הוא רק פה, ודיבר נגד הגולה.
"כשקיבלתי את פרס ישראל אמר שהוא מאושר כי 'את הכי הרבה כתבת עליי'. לפני שלושה שבועות פרסמתי מאמר על פרופ' אלברט אלבז, אז בולי התקשר מבית החולים ואמר שיפה שכתבתי על סופר מרוקאי. הרי בולי היה מרוקאי. קצת פחדו ממנו כי היה דעתן ולא חשש להביע את דעותיו בצורה קולנית ולא מתפשרת. אחר כך ביקש סליחה. בשושנת הכרמל הייתה לו יחידת דיור לכתיבה, שזו הייתה דירה של אחות של איקה. כשהייתה מגיעה לארץ, הוא היה מפנה לה אותה.
"חיפה והאוניברסיטה היו חלק גדול ביצירתו. מר מולכו לדוגמה. בולי אהב את חיפה ותמיד התפעל מהנוף מדירתו, אהב ללכת במדרגות בעיר, חשב שזה יעזור לו לרזות. זה היה הספורט שלו. היה עולה מהעיר התחתית ועד הכרמל, אהב לשבת בקפה טיבי עם איקה.
"הפרידה של בולי מחיפה ב-2012 הייתה טראומטית. הוא לא אהב את תל אביב. הוא טען שתל אביב דחוסה וקשה, בעוד שחיפה חמה מבחינה רגשית. גם את ירושלים הוא אהב. רומן החיים שלו הכי גדול היה עם חיפה. הוא כתב את חיפה, גם בספרו "הכלה המשחררת".
הוא לא אהב את שמו אברהם. הוא אהב את השם בולי שהמציא לעצמו. עד יום מותו דיבר על המוות. כל פעם שאלתי אותו – 'אתה חי?'. הוא היה עונה – 'כן, הוא עוד לא בא'. הוא פחד מהמוות אבל גם ציפה לו".
עודה בשאראת: "'המאהב' פתח לי צוהר לספרות העברית"
עודה בשאראת, עיתונאי וסופר, לשעבר ראש ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה ומזכ"ל חד"ש: "בפעם האחרונה שדיברנו זה היה אחרי מאמר שפרסמתי. בולי התקשר אליי אחרי שקרא את המאמר. היה חשוב לו להגיד לי כמה דברים. הוא באמת רצה להבין, לדבר ולבנות גשר בין יהודים וערבים בישראל.
"יהושע השאיר בי רושם עז, כאדם ולא רק כסופר. הוא מסמל עבורי את האנשים השקולים, שאוהבים את עמם, ומחפשים לבנות את אותו הגשר לאוכלוסייה הערבית בישראל. ספרו "המאהב" היה אחד מהספרים הראשונים שקראתי בעברית, והוא פתח לי צוהר לספרות העברית.
"יהושע נהג לבקר משפחות ערביות שילדיהן נהרגו, ולאורך חייו ביטא עמדות הומניות, אם כי בשנים האחרונות נראה כי חל בו שינוי בשל התגברות הלאומנות. הוא איפשר לי ולרבים אחרים להזדהות עם דמויות יהודיות, ולייצר שיח פנימי חשוב בתוך החברה הישראלית. פטירתו היא אבידה גדולה למחנה השלום ולספרות העברית".
פרופ' אילת שמיר: "הייתה לו תוכנית לעוד מחזה"
אילת שמיר, סופרת, מרצה בחוג לספרות באורנים ותלמידתו של יהושע: "בימים האחרונים לחייו, כל עוד היה בביתו, הוא היה טרוד בכתיבה. הייתה לו תוכנית לכתוב עוד מחזה אחד אחרון, והוא הספיק להכתיב לבן זוגי יובל את המערכה הראשונה, כי כבר לא היה יכול להקליד. היה מדהים לראות איך עד הסוף ממש המוח היצירתי עבד, ממש עד לרגעיו האחרונים. הכל בראש, הוא אמר, רק אין לי כוח להקליד.
"זה מעורר השתאות לראות את המקום הלא מוותר היצירתי הזה, שעובד עד הרגע האחרון. 38 שנים אני מכירה אותו, הוא היה לי מורה, חבר וקורא משמעותי וקרוב, ויש לי תודה עמוקה.
"בביקור פרידה אחרון שלי באיכילוב, כבר היה ברור שהסוף קרוב. בולי יקר, תודה על הדיאלוג המתמשך, ותודה שהכרת לי את יובל. יש כל כך הרבה מה לכתוב, ואולי פעם אכתוב. שנינו אהבנו אותך מאוד".
עמרם מצנע: "בולי דחף אותי לפוליטיקה"
"אני ובולי הכרנו בחיפה. כשהגעתי לעיר הוא היה תושב ותיק. דיברנו פוליטיקה, ספרות ואידיאולוגיה. הוא היה פעיל בהתארגנות לבניית גדר ההפרדה, ושנינו דחפנו את אריק שרון לבנות אותה. הוא גם זה שדחף אותי לפוליטיקה. הוא רצה שאשפיע כמיטב יכולתי. הוא כנראה העריך את היושרה ותפיסת העולם שלי. בערוב ימיו היה לי ויכוח איתו, כי לפני שנתיים שלוש הוא כתב שאין יותר אופציה לשתי מדינות. חשבתי שהוא טועה בעניין זה. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להסדר, ויש ללכת לפתרון אחר, אני נותרתי בשלי.
"האיש היה מדהים, נעים לשיחה. למרות שהוא היה יכול להיות אגרסיבי ולתת תחושה שאתה לא מבין שום דבר. היה לו ידע עצום בענייני הארץ. מאיפה שאב את הידע? הוא כתב על "השיבה מהודו" למרות שלא היה שם, אבל היו לו כישורים של סופר שחי את המציאות וכותב על דמויות ויורד לפרטים היסטוריים. אחת המסות המעניינות שלו הייתה על גבולות. לא רק בהקשר גבולות בין מדינות אלא בכלל, בין הורים לילדים, וכמובן הצורך בגבולות לישות מדינית. הוא אהב את חיפה, והיה מעורב באוניברסיטה.
"נפגשנו הרבה פעמים אצלו בבית בשושנת הכרמל. הוא ישב וכתב והיה משוויץ בנוף מביתו. שנינו עזבנו את חיפה בערך באותה תקופה. היה לו עצוב, אבל הוא רצה להיות קרוב לנכדים במרכז הארץ, כמו שלי קרה. הוא יחסר לי מאוד".
פורסם לראשונה: 14:55, 18.06.22
