האסון במירון החזיר את משה ורחל רנד לטרגדיה האישית שלהם. "ליבי עם כל הפצועים מהאירועים במירון, מה שאנחנו יודעים ומבינים היום לאחר שאמיר נפצע קשה הם עוד לא יודעים ולא מבינים מה מצפה להם", אומרת רחל רנד. "לצערנו, אנחנו חיים את האירועים האלה 24/7 במלחמה יום יומית". משה רנד לא הופתע בכלל. "לא למדו כלום מהאירועים שהיו עם אמיר לפני 20 שנה".
היום, שני עשורים בדיוק מאז האסון שטילטל את המדינה, שוהה בנם אמיר במוסד שיקומי עם 120 אחוזי נכות ופגיעה מוחית קשה. אמיר נמחץ על ידי ההמון ביציע ג' בקריית אליעזר במהלך משחק אליפות של מכבי חיפה לפני 20 שנה, ב-26 במאי 2001. נער מוכשר בן 15, מלא שמחת חיים, אוהד שרוף של מכבי חיפה, שלא ויתר על אף משחק. כבעל מנוי קבוע, הוא איחר באותה שבת למשחק, ונאלץ לתפוס מקום ליד הגדר המפרידה בין המגרש ליציע. האיחור הזה חרץ את גורלו.
מאז האסון, המשפחה שורדת את השנים ומנסה להמשיך ולחיות לצד הקשיים הגדולים עם מצבו של אמיר. "בתקופה הראשונה, כשחנן שפגט היה מנכ"ל הקבוצה, עוד היה קשר, אבל בהמשך זה התפוגג. המאמן אברהם גרנט הראה אמפתיה בהתחלה, הוא הביא את גביע מאמן העונה שזכה בו לאמיר. אבל גם זה נעלם. האמת שלא היו ניסיונות מצד מכבי במהלך השנים, ואנחנו גם לא מעוניינים".
חולצה מס' 15
מכבי חיפה זכתה מאז ב-12 אליפויות, ויש לה סיכוי טוב לזכות העונה באליפות נוספת. אבל מכל האליפויות עד כה, האליפות השישית בעונת 2001 היא הזכורה מולן, כי היא נצבעה בדם, בפצועים רבים ובעיקר בטרגדיה של נער בן 15, אמיר רנד, אוהד שרוף ומעריץ של יוסי בניון, שנהג להגיע למשחקים עם חולצה שעליה התנוסס המספר 15.
זה לא היה משחק אליפות, כי מכבי כבר הבטיחה אותה, אבל היריבה המיתולוגית מכבי תל אביב הגיעה לקריית אליעזר, מה שהפך את המפגש לטעון, ובסיומו תוכננו החגיגות. בשבוע הבא, בדיוק 20 שנה מאז, ייפגשו שתי הקבוצות למשחק העונה שיקבע כנראה את זהות האלופה.
האליפות השישית הגיעה לאחר שבע שנים בהן מכבי לא זכתה בתואר. באותן שנים נהגו אוהדי האלופה לרדת בהמוניהם אל משטח הדשא כדי לחגוג. אירוע צפוי ומתוכנן, חוץ מהסוף הטרגי. ממש כמו ההילולה במירון. האצטדיון בקריית אליעזר, שתכולתו הייתה 14 אלף מקומות, היה גדוש כבר שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה בלמעלה מ-16 אלף צופים. יציע ג' היה עמוס ב-3,000 אוהדים, מאות יותר מהמותר. כ-80 שוטרים נכחו במגרש.
אחד האוהדים שהגיע למשחק היה יעקב בורובסקי, קצין משטרה בכיר, שקיבל באותם ימים את הפיקוד על המחוז הצפוני, והגיע הפעם שלא במסגרת תפקידו. "הייתי במשחק כצופה ואוהד של מכבי. מפקד המחוז היה אז אליק רון. את האירוע אני זוכר כאילו היה אתמול. אני זוכר אפילו שאמרתי למי שהיה לצדי שאוהדים יפרצו, כמו שהיה באליפויות אחרות, אבל אני בעיקר זוכר את יציע ג' כולו נלחם בגדר. עזבתי את המגרש, כי לא רציתי לראות את התרחיש שכל כך חששתי ממנו".
"שדה קרב"
איתמר צ'יזיק שימש באותם ימים כמנכ"ל החברה לאמנות תרבות וספורט בעיריית חיפה. שנה לאחר מכן מונה למנכ"ל מכבי חיפה. "אנחנו בעירייה, ואני בפרט, תמכנו בהסרת הגדרות באצטדיון. יזמתי את המהלך הזה והצגתי לכך דוגמאות באנגליה, שם היו אסונות שכאלה ונהרגו אנשים, אבל זרקו אותי מכל המדרגות. ההיערכות למשחק הייתה רגילה. הטעות הקשה ביותר הייתה של המשטרה, שהחליטה לפתוח את פיר השער בתחתית יציע ג', וברגע שהאוהדים ראו שהשער נפתח, הקהל התחיל להידחק כלפי מטה. הטעות השנייה הייתה שמדינת ישראל לא הבינה שאחרי כמה אסונות שהיו בחו"ל בגלל שלא הוסרו גדרות, לא שמעו בקולנו".
עד לדקה ה-78, כשחיפה כבשה שער שלישי והובילה 2:3, הכול התנהל קשורה. ד"ר עמי ברבר, רופא הקבוצה עד היום, ומנהל הקבוצה אריה בורנשטיין ישבו על הספסל וראו את האלופה הטרייה מנצחת, אלא שאז חשכו עיניהם. "מי היה מאמין שכך זה יכול להסתיים", אומר בורנשטיין. "רק כשהתחילו לחלץ פצועים מתוך היציע והגיעו האמבולנסים ביללות סירנה מחרידות אוזניים, ניתן היה להבין עד כמה גדול האסון הזה".
ד"ר ברבר: "עם השער השלישי ראינו מאחורינו לחץ גדול של אוהדים על הגדרות, ולא יכולנו לעשות כלום. אני הספקתי לטפל בפצועה אחת כשיצאנו מחדר ההלבשה. כששמענו את הפאניקה בחוץ, התחלנו לעזור. רק לאחר מכן שמעתי מרופאים ברמב"ם על הנער שהיה במצב קשה".
ממש כמו במירון, רוב הנפגעים סבלו מפגיעות של חנק ופגיעות בגפיים. בני נוער רבים שנלחצו לגדר איבדו הכרה, כאשר הקהל נוהר פנימה לתוך השער הקטן, שהפך למשפך קטלני. רבים התעלפו, וכר הדשא הפך לשדה קרב. 20 אמבולנסים הגיעו למקום, ואנשי מד"א טיפלו בפצועים על הדשא. אחד אחרי השני הועלו פצועים לאלונקות ונשלחו לבתי חולים. 43 פצועים בדרגות שונות הגיעו לבתי חולים, בהם שניים פצועים קשה: נערה בת 13 ונער בן 15. הנער הוא אמיר רנד.
"סטירת לחי"
"היינו בחו"ל, ושמענו כבר שם, בהמתנה לטיסה לארץ, על האירועים באצטדיון. צלצלנו לבתנו, והיא רק סיפרה שמשהו לא טוב קרה לאמיר, ולפי הקול שלה יכולנו להבין", נזכר משה רנד. מאז השתנו חייהם לחלוטין.
בימים הבאים עסקה התקשורת במצב הפצועים, ובעיקר חיפשה את האחראים לאסון. הבעלים יעקב שחר קטע את החגיגות, יצא לבקר את הפצועים ואמר: "זו סטירת לחי גדולה. מה שקרה גורם לי לתהות מה אני מחפש פה. אנחנו ממש מבוישים. אני שוקל את עתידי בכדורגל".
משה רנד: "אמיר הוא סיעודי מורכב. לא מדבר, אבל מזהה ומגיב למוזיקה ולצחוק. מצבו לא פשוט. הוא לא מגיב לכדורגל, כמו שאנחנו לא מתעניינים בכדורגל, בטח לא כדורגל ישראלי"
שחר נשאר בכדורגל, לאחרונה הוא חגג יום הולדת 80 ומקווה להחזיר את האליפות לחיפה.
קפטן הקבוצה בעונה ההיא היה אריק בנאדו. "זו הייתה האליפות הראשונה עם אברהם גרנט, והייתה שמחה גדולה אחרי השער השלישי שכבשנו. כל משחק מול מכבי ת"א היה חגיגה גדולה. מי חשב שמשהו רע כזה יכול לקרות. רק חשבנו על החגיגה עם כל האוהדים, אבל במקום זה יצאנו לבתי החולים לבקר פצועים".
שופט המשחק, יוסף בנישתי, נאלץ להפסיק את המשחק 10 דקות לפני המועד. השבוע הוא נזכר: "המשחק הזה אמור היה להיות האחרון בקריירה הארוכה שלי. על פניו זה נראה כמשחק קל, בגלל כשחיפה כבר הוכתרה. הייתה התרגשות גדולה ואווירה מצוינת.
"עד לדקה ה-78 המשחק התנהל בצורה ספורטיבית, באווירה של האליפות, אבל לאחר השער של חיפה כבר התחלתי להרגיש את הלחץ. אלו היו הרגעים בהם התחלתי לחשוש, שמעתי רעש מוזר שהגיע מהיציע, וראיתי שהגדר כמעט נופלת. הקוון סימן לי שמשהו לא טוב מתרחש שם, ומיד הפסקתי את המשחק. לאחר מספר דקות פתחו את השער. הקהל נכנס למגרש, הייתה מהומה גדולה ואז הבנו שהיה שם אסון גדול. לא חשבתי בכלל לחדש את המשחק. אני אומר שלמעשה לא פרשתי עד היום, שכן המשחק הזה לא הסתיים עד היום".
"חבורה של מטומטמים"
16 אלף צופים חזו במשחק באצטדיון, ועשרות אלפים צפו בשידור חי בטלוויזיה. את המשחק שידר יורם ארבל. כאשר התבררו ממדי האסון, הוא איבד את קור רוחו, והטיח בשידור כלפי השוטרים את המילה "מטומטמים". ארבל ראה את האסון מול העיניים וממש התחנן: "מישהו חייב לפתוח את הגדרות לפני שנשלם ביוקר, העיקר שלא ייהרגו כאן ילדים".
היום אומר ארבל ששידור המשחק הזה היה הקשה ביותר בקריירה. "מנקודת השידור שלי ראיתי שיציע ג' מפוצץ באוהדים. לפני המשחק לא חשבתי שכך זה ייגמר, אבל עברה בי מחשבה מה יכול להיות אם ידחפו מלמעלה כלפי הגדר את היושבים בחלק התחתון. לקראת הדקה ה-80, לאחר שער שלישי של חיפה, אמרתי בשידור שאני לא מבין למה לא פותחים את השערים שם, כי אז חששתי שיכול להיות אסון. לי היה ברור שחייבים לפתוח את השערים כדי לתת לאוהדים שנמחצים לצאת לדשא.
"לא ראיתי את אמיר רנד מתחת להמון, אבל יכולתי לראות בבירור מה מתחולל שם אצל האנשים שנלכדו מתחת להמונים. אז כבר היה לי ברור שיהיה אסון. עברו לי בראש התמונות מהאסון באנגליה, ואז אמרתי 'חבורה של מטומטמים' לשוטרים. שילמתי על כך ביוקר, וקיבלתי מכתב חמור ממפקד האירוע על מה שאמרתי".
רחל רנד: "ליבי עם כל הפצועים מהאירועים במירון, מה שאנחנו יודעים ומבינים היום לאחר שאמיר נפצע קשה הם עוד לא יודעים ולא מבינים מה מצפה להם"
מלבד רנד טופלו עוד עשרות אוהדים, שנפצעו בדרגות פציעה שונות. אחד מהם, שבי בנימין, הובהל לבית חולים עם קרע ברצועת הברך לאחר שרגלו נמחצה על ידי ההמון.
"ישבתי ביציע ג'9, אבל בגלל האווירה והמשחק החשוב, עברתי לקראת סיום המשחק, כמו רבים אחרים, לכיוון הגדר. ברגע שירדתי למטה, הרגשתי את הלחץ שנבנה ככל שהדקות עוברות. איכשהו מצאתי את עצמי למטה. עמדתי לא יציב, כאשר כל אחד נשען על השני בצפיפות מטורפת. מישהו דרך לי בחוזקה על הצד של הברך ועיקם לי אותה, כך שנפלתי על הרצפה. דרכו עליי אנשים ורמסו אחד את השני.
"ראיתי את המוות בעיניים. בכוחות אחרונים הצלחתי לגרור את עצמי למקום שהיה בו פחות אנשים, כי חלקם כבר יצאו לדשא. מישהו משך אותי מחוץ ליציע, השכיב אותי על אלונקה והגעתי לבית חולים".
האסון תפס את התקשורת עסוקה באירוע טראומטי אחר. אסון ורסאי, בו נהרגו 23 בני אדם ונפצעו 377 אורחים בחתונה בירושלים. אסון אחד האפיל על האחר כאשר בעיתוני יום ראשון פורסמו תמונות ההרוגים מחתונת הדמים. השם אמיר רנד פורסם יומיים אחר כך. בימים הבאים עסקו מדורי הספורט בשאלה מי אחראי למחדל. ממש כמו במירון, המשטרה התנצחה מול המועדון והעירייה סביב האחריות לאי הורדת הגדרות לפני המשחק.
"מצבו לא פשוט"
היום משפחת רנד מתרחקת מתקשורת, ולא מעוניינת לעסוק באסון האישי שלהם. כמה חודשים אחרי האסון תבעה המשפחה בשמו של אמיר שישה גורמים, בהם המשטרה, המדינה ומכבי חיפה.
"כתוצאה מהאירוע נותר התובע במצב של 'צמח' ומוות קליני", נכתב בכתב התביעה. 8 שנים נמשך המשפט, שבסופו פוצו בני המשפחה ב-12 מיליון שקל. "אין זה יום שמח עבורנו", אמרו ההורים בבית המשפט. "ניהלנו מאבק להבטיח את עתידו של אמיר, ואנחנו לומדים אם הפיצויים יאפשרו זאת".
בספטמבר 2008 שודרה בתוכנית "עובדה" כתבה קצרה בה צולם אמיר, שהיה כבר בן 22. הוא נראה יושב על כיסא גלגלים, ומשכשך במים בבריכה. החודש הזה יציינו את יום הולדתו ה-35.
"היה אמיר שלפני זה, ויש אמיר שלא יחזור להיות מה שהיה", אמרה בכתבה דנה אחותו. אביו משה סיפר כי בכל רגע נמצא מישהו לידו. אחרי האסון, האם רחל לא משה ממיטתו ימים רבים. משה הפסיק את עבודתו למשך שנה במשרד הביטחון, האח דויד, שלמד באוניברסיטה, לקח פסק זמן מהלימודים, והאחות דנה שוחררה מהצבא.
הוריו מבקרים אותו מדי יום. "אמיר היום הוא סיעודי 120 אחוז", אומרת רחל. משה: "הוא סיעודי מורכב, לא מדבר אבל מזהה, מגיב למוזיקה ולצחוק. מצבו לא פשוט. הוא לא מגיב לכדורגל כמו שאנחנו לא מתעניינים בכדורגל, בטח לא כדורגל ישראלי".
