עד לאחרונה, רק הקרובים ביותר לסא"ל בת-אל סטפנסקי (33) שמעו ממנה את סיפורה האישי.
כל השנים היא התנהלה עם סוד גלוי שלא מדברים עליו, אבל מרגע שהתחילה לספר, היא אינה עוצרת.
יותר ויותר חיילים שמעו בחודשים האחרונים את הרצאתה "לבחור נכון", שבה היא מספרת איך כשהייתה בכיתה ט' חזרה הביתה וגילתה שאביה רצח את אמה והסתיר את גופתה בארון בחדר הילדים, ואיך כבר ברגעי האימה הראשונים ידעה שתיקח אחריות על אחיה ואחותה הצעירים ממנה.
"אני מספרת, הקליפות נושרות ואני נשארת מולם חשופה ולא מתביישת לדמוע", היא אומרת. "יש חיילים שתמיד הכירו את סא"ל בת-אל ופתאום הם רואים אותי כנערה".
להציל אותם מעצמם
לפני שעמדה לראשונה מול מאה לוחמים, סטפנסקי תהתה אם תצליח להעביר במדויק את המסר המורכב ולגעת בנפשו של אחד מהם.
"בסוף ההרצאה כולם עמדו ומחאו לי כפיים, והבנתי שזה שיעור אפקטיבי יותר מכל סיסמה", היא אומרת. "בחדשות לא מראים את הילדה של הנרצחת, ואני משמיעה את הקול הזה. יש בחשיפה גם סיכון וכבר נשאלו שאלות שנשמעו כמו ביקורת, אבל אני מעדיפה לזכור את הקצינה שניגשה אליי אחרי הרצאה ואמרה לי שקלטה שהיא בזוגיות מסוכנת, או את החייל שאמר שהוא הולך להתקשר לאמו אחרי נתק של שנתיים.
"הסיפור שלי נותן לאנשים פרופורציה בהתמודדות עם החיים, ואיך לא לתת לכאב למשוך אותך למטה".
איך התחלת לדבר על זה?
"הסכר נפתח כשילדתי את בתי. לקח לי עוד קצת זמן להבשיל עם רעיון ההרצאות. מה שמניע אותי זה לנסות למנוע את המקרה הבא. יש בצבא אנשים שרואים בי מפקדת ודמות משמעותית, ואני יכולה להשפיע ולגרום להם לחשוב אחרת, גם אם לפעמים המשמעות היא להציל אותם מעצמם.
"בהרצאה באחד הגדודים ביום האישה ניגשה אלי חיילת והתוודתה שהיא סובלת מבעיות נפשיות כבר זמן רב, וברגעים הקשים היא חושבת עלי. ההרצאות הן כמו דלק שמניע אותי, ואין חייל שמתמודד עם בעיה ולא מקבל פרופורציה בעקבות המפגש איתי. כי אם אני הקמתי משפחה וקשר חזק עם אחיי, ברור שטיפשי להתבכיין כי לא רוצים לעשות יומיות.
"לבת שלנו, שבזכותה נולדו ההרצאות, קראנו אגם רחל. שמה השני הוא על שם אמי. היא יודעת שסבתא נמצאת בשמיים ושומרת עליה. את שאר הפרטים נספר לה כשתגדל מעט, ולפני שתיתקל בסיפור ברשת".
אתה נראה כמו רוצח
את היום ההוא ב-9 בפברואר 2005, שהחריד את שכונת שלמה בן יוסף הצפופה בחצור הגלילית והפך את חייה, היא זוכרת לפרטי פרטים.
"הייתי בת 15 וחצי, תלמידת כיתה י' בבי"ס חוני המעגל בחצור הגלילית, ויו"ר מועצת התלמידים", היא נזכרת. "באותו בוקר נסעתי להשתלמות של מועצת התלמידים בפתח תקווה עם אחי, בן, שצעיר ממני בשנה וחצי והיה סגן יו"ר מועצת התלמידים בישיבה שלו.
"אחותי הקטנה שרי למדה בכיתה ד'. למדנו בחינוך הדתי ולפני הנסיעה הלכנו להתפלל עם החברים בבית הספר, כי היה ראש חודש. אני זוכרת שאחרי התפילה התלבטתי אם לחצות את הכביש ולעלות הביתה לכמה דקות, ובסוף נשארתי עם החברות עד שהאוטובוס הגיע.
"בדיעבד התברר שזו הייתה שעת הרצח וחשבתי שאולי אם הייתי בבית זה לא היה קורה, או שאולי גם אני לא הייתי פה היום. הטלפון שלי לא צלצל כל אותו יום, ואמא תמיד התקשרה לשאול אם אכלנו ואם הגענו.
"בנסיעה חזרה אחי הניח עלי את הראש ואמרתי לו שזה מוזר. כשנכנסנו הביתה בשמונה וחצי בערב, הופתענו לראות את אבא עם אחותי כי ההורים היו גרושים ואבא לא גר אתנו. הוא היה עם כפפות וכובע צמר והמשפט הראשון שאמרתי היה, 'וואו, אתה נראה כמו רוצח'.
"על השולחן הייתה צלחת קוסקוס שהשכנה העלתה לאמא ואיש לא נגע בה, ואבא אמר שאמא לא הרגישה טוב והלכה לבדיקות. התחילו טלפונים של האחיות של אמא, שחשדו כבר משעות הצהריים. הכתובת הייתה על הקיר".
כלומר?
"אמא ואבא הכירו בצבא ואני נולדתי מתוך אהבה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי האווירה בבית הייתה של צעקות, שקרים וגניבות לצורך שימוש בסמים. כשכל יומיים מאיימים להרוג אותך או זורקים עליך צלחת כי לא מתאים מה שאמרת, את מבינה שזר פרחים פה ושם הוא לא אהבה.
"אמא עבדה בטיפול בקשישים והרוויחה מעט, ולא ידענו מחסור רק כי נלחמה עבורנו כמו לביאה. באותו ערב הדודים שלי ביקשו שאפתח את הארונות בבית, ופעלתי כמו רובוט. הרמתי כל מיטה ופתחתי כל ארון, מלבד הארון בחדר הילדים, שכדי לפתוח אותו היה צריך להזיז את מיטת הקומותיים.
"הדודים הנחו אותי לרדת לחפש במקלט, לא יודעת איך עשיתי הכל בלי להתפרק. משם כבר לא חזרנו הביתה, הוא לקח אותנו לקיוסק ממול, הזמין אוכל ולקח אותנו לאכול אצלו בבית. בכיתי, אמרתי שאני מרגישה שמשהו לא בסדר והוא אמר, 'היא בבדיקות, אל תדאגי היא תחזור'.
"פתאום דפקו בדלת, והשוטרים שעמדו שם לקחו אותו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. אנשי מחלקת הרווחה, שהכירו אותנו, הרחיקו אותנו מהבית והם גם היו אלה שאמרו לנו שמצאו את אמא.
"אחי אמר, 'יופי, היא תחזור אלינו' והם אמרו, 'היא לא בחיים'. כל מי שהכיר את אמא חשב שאין סיכוי שאישה כל כך אופטימית וטובה תלך מפה, ועוד בגיל 37".
האומץ לקום וללכת
לאחר הרצח עברו שלושת האחים להתגורר בנצרת עילית אצל אחותה של אמם, שהפכה למשפחת אומנה. האב, אורי גדאקר, נשפט למאסר עולם. מאז אותו לילה בת אל לא ראתה אותו. "אני לא בקשר איתו ולא רוצה שום קשר איתו", היא אומרת בקצרה.
"מה עשיתי עם הכעס? למדתי לחיות איתו. טופלנו פסיכולוגית ממש בתחילת הדרך, ומה שאני עושה הוא להישען על האחים שלי ועל הסובבים אותי".
בת-אל התגייסה לצה"ל שלושה חודשים אחרי שאביה הורשע ברצח, ושירתה כחיילת בודדה במסלול ייעודי לקצונה. היום היא קצינת משאבי אנוש של אוגדה 210 בפיקוד צפון, נשואה ליבגני סטפנסקי, שאותו הכירה בשירות החובה שלה.
הם מתגוררים בעפולה והורים לאגם רחל (6) ואריאל (שלוש וחצי). "גם האחים שלי ואני מחוברים כמו עם דבק, היא אומרת, "הקשר בינינו בלתי מנוצח והוא הצוואה הלא כתובה של אמא.
"השנה חיתנו את אחותי ובקרוב גם אחי מתחתן, ובצבא יודעים שגם כשאני בבסיס סגור כמו עכשיו, אם אחד משניהם צריך אותי אני עוצרת הכל ונוסעת. אנחנו מוצאים אחד בשני כתף חמה ואפשר לומר שאני האמא בבית".
וכמה קשה היה עבורך לתת אמון בבן זוג?
"בכל מי שפגשתי ניסיתי לזהות סימפטומים של אלימות ושאלתי את עצמי אם הוא ייתן לי לפרוח. בתיכון היה לי חבר שנעלם אחרי ששמע על הסיפור המשפחתי, כי אמר שהחבילה הזאת כבדה עליו. אני לא שופטת אותו, היינו מאוד צעירים, אבל זה שורט.
"מרגע המשבר תמיד בדקתי האם יקבלו אותי פשוט כי אני בת-אל, או יאהבו אותי כי אני בת-אל המסכנה. את יבגני פגשתי בשירות הצבאי בחטיבה 7, שם הוא היה נגד מִחשוב ואני הייתי עוזרת קצינת משאבי אנוש של החטיבה. היה בינינו קליק באמצע תרגיל בשטח, ויחד עם יבגני הגיע גם השקט הנפשי שלי.
"הוריו הם כמו אבא ואמא בשבילי והם סבים מדהימים לילדינו. הם קיבלו אותי בידיים רחבות וחיבוק ענק, בלי לשפוט. בחצי השנה הראשונה הם אפילו לא ידעו, וגם יבגני לא רצה לשאול עד שארגיש בנוח לספר לו. הוא אמר, 'אני מכיר אותך וזה מספיק', וכשסיפרתי הוא פשוט חיבק אותי ולא אמר מילה".
מה עובר עליך ביום שמתפרסם מקרה נוסף של רצח אישה?
"מתעורר בי הרבה כעס. גם כלפי בני הזוג שהחליטו לקחת חיי אדם בלי להבין כמה נפשות הם רצחו באותו רגע. וגם כלפי הנשים שאין להן אומץ לקום וללכת, כי מה יש להן להפסיד? הן הרי יפסידו ממילא. הערצתי את אמי על האופן שבו טיפלה בקשישים, ואיך אהבה אותם ונהנתה להיות עבורם כתף תומכת.
"אני מתגעגעת לימי כיפור שבהם תמיד נפגשנו עם כל המשפחה של אמא אצל סבתא במגדל העמק, ועשינו את היום עם בני הדודים. אמא הייתה המצחיקה של המשפחה, וזו שדואגת לאוכל בחגים ולא שוכחת גם להביא חטיפים.
"בשבתות בבית תמיד הכינה חמין, ומאז שהיא איננה אני לא נוגעת בזה יותר. החיים שלנו התהפכו ביום אחד, אבל אני לא ויתרתי לעצמי וגם לא קיבלתי הנחות. בהרצאה, שבקרוב תתרחב גם למעגלים באזרחות, אני מספרת שגם דרגת הסא"ל שקיבלתי בדיוק לפני שנה היא הגשמה של חלום ואמא הייתה שם איתי. ושלמדתי לצאת מתוך הכאב ולהצליח בחיים, והוכחתי שהכל אפשרי".
