השבוע תחגוג סיגלית שטיל לוי יום הולדת 43. היא לא הופתעה כשהתברר שה-30 למותו של בעלה, גיא לוי, יוצא בדיוק בתאריך העברי של יום ההולדת שלה. "אני מאמינה באלוהים ובזה שמעגלים נסגרים", היא אומרת.
"גיא תמיד חגג לי ימי הולדת מיוחדים עם מתנות שוות וברכות שוות, והוא מבקש שנהיה ביחד גם השנה ביום ההולדת העברי שלי. יש בי אמונה אבל אני מאוד כועסת שזה המצב, ומתגעגעת, ובעיקר עצובה שגיא לא ידע לדאוג לעצמו. שלא הלך להיבדק בזמן, שידע לדאוג לכולם, אבל לא מצא זמן לאכול, שעישן והיה אובססיבי לעבודה. זה היה האופי שלו, והוא היה כזה עד הסוף".
גיא לוי (46) גדל במרכז הכרמל והיה איש עסקים מוכר בצפון שזוהה בעיקר עם סניף גרג בקרית אתא. העובדים בסניף הקרייתי ידעו שנאבק במשך חודשים במחלה והמנהלים הבכירים ברשת עודכנו שהמצב קשה, אבל מותו היכה את כולם בהלם. 300 אנשים הגיעו בכל יום מימי השבעה אל ביתם של סיגלית וגיא בגבעת טל, והם מקיפים גם היום את סיגלית ובנה עמית (11).
לוי החל את דרכו בעולם המסעדנות בגיל 17 בסנדוויץ' בר המיתולוגי בכרמל, ולא התנתק מהמקום גם במהלך שירותו הצבאי. כשהשתחרר, מעסיקיו לקחו אותו איתם כשותף לסניף גרג שנפתח באותם ימים בקרית חיים. הוא נכנס כשותף גם לתיאטרון הצפון ומאוחר יותר פתח את סניף גרג קרית אתא ביחד עם שותפה.
סיגלית שטיל גדלה בקרית מוצקין עד גיל שמונה, אז הוריה התגרשו והיא עברה לקרית ביאליק עם אמה ואחותה. אביה חזר בתשובה, נדד לפלורידה והקים שם משפחה עם ארבעה ילדים.
השניים הכירו לפני 20 שנה, לאחר שסיגלית חזרה מביקור אצל אביה בארה"ב, שם עבדה כבריסטה בסטארבקס, והתקבלה לעבודה בסניף החדש בקרית אתא. "גיא היה הבוס הכי קשוח בעולם וגם פריק שעושה ניקיון פסח אחרי כל משמרת. כבר במשמרת הראשונה שלי הוא התבונן בי בביקורתיות ואמר: 'כשנתחתן, אני אשטוף את הבית'. זה
היה משפט שלא אשכח בחיים, שבסופו של דבר התממש. הכרתי איש פרפקציוניסט, אוהד מכבי חיפה ושרוף על מרוצי המכוניות פורמולה 1, שבהשראתם אפילו הלך ללמוד איטלקית באוניברסיטה הפתוחה. איש שלא היה בראיון עבודה אחד בחייו, ושאיבד את חברו הטוב שהתאבד לפני 13 שנים ומאז היו לו יותר מכרים ופחות חברי נפש.
יזם בנשמה
אחרי ארבעה חודשים הפכנו לזוג ואחרי שנתיים וחצי התחתנו בחתונה ענקית באולמי קאלה. הפסקתי לעבוד בעסק כשהפכנו לזוג. גיא התעקש לא לעבוד איתי לטובת שלום בית, אבל עירב אותי בכל פרט ובכל מנה חדשה שיצאה. אני יותר טובה בדיבורים ופחות יודעת להקשיב, עובדת מהרגש, וגיא ידע לשלב את כל מה שמנהל טוב צריך: גם להעריך את העבודה, גם לתגמל וגם לנזוף.
"גיא היה גאון, ואני לא אומרת את זה בקטע מתרפק. שילוב של שכל, אמביציה ואינטליגנציה רגשית. יזם בנשמה שגם מבין בנפש האדם ויודע לקלוע בול למה שאנשים אוהבים וצריכים. למשל כשכולם הקימו מערכי משלוחים בקורונה, לו כבר היה מערך משלוחים משומן שעבד נהדר. הסניף בקרית אתא הוא סניף כשר לבקשתו של אבא שלי, שהוא חב"דניק, וגיא הפך אותו ממש למוסד של חרדים, עם קבוצות נשים, שבע ברכות וכל האירועים והטקסים שפתאום מצאו לעצמם בית".
חייתם כדתיים?
"לא, אבל הגיס שלי אומר שאנחנו החילוניים הכי דתיים שהוא מכיר. הבית שלנו כשר למהדרין, גיא הכיר את חב"ד דרך אבא והתחיל להניח תפילין. אני מדליקה נרות שבת, שומרת על טהרת המשפחה ולא מבשלת בשבת, אבל נוסעת והולכת לים. אם זה היה תלוי בגיא - היתה פה שמירת שבת מוחלטת והיום אני קצת כועסת על עצמי שמנעתי את זה ממנו".
בשנים האחרונות היו בשיא העשייה: "גיא התכוון להגדיל את העסק, הוא לקח את החנות הסמוכה לגרג והתכוון לבנות שם טאבון ולהכין פסטה בעבודת יד, שהוא מאוד אהב. התכוונו השנה לעשות שיפוץ בבית ולהוסיף בריכה ומטבח חוץ, והיינו באמצע הרחבת המשפחה.
"זה משהו שהיה קשה לנו איתו ועבדנו עליו בפרך, רצינו עוד כמה ילדים והיינו בצער שפחות הולך לנו. עבדתי כמתאמת שינוע דיירים בחברות בנייה ועזבתי את העבודה לטובת הרחבת המשפחה, כי ראיתי שאנחנו מתקשים והיה הרבה מתח ולחץ בעבודה. גיא היה מאוד מעורב גם בזה, ואז התחילו אצלו כאבי הבטן".
לא מיד הבינו מה קורה. "גיא היה סגפן, זה שעומד לאכול ולא מספיק, זה שהולך לעבודה גם כשהוא חולה וגם כשהוא קצת בדיכאון. כשהתלונות על כאבי הבטן הפכו להיות תכופות יותר, עודדתי אותו ללכת לרופא. התברר שהיה לו חיידק הליקובקטור שידוע כמחולל צרות, בעיקר כשאתה מעשן, חי במתח ולא אוכל במשך שעות. ידעתי שעומד לקרות משהו רע. גיא חי בטורים מאוד גבוהים, ואי אפשר לנסוע במכונית ב-350 קמ"ש כל הזמן. בלתי אפשרי לחיות ולתפקד ככה, אבל ככה הוא חי.
"הדיבור בינינו היה כשאני אומרת 'אתה חייב להירגע, אם אתה לא מרגיש טוב אל תלך היום לעבודה' והוא עונה 'אין דבר כזה'. תמיד צחקנו שעל המצבה שלו יכתבו 'לא הכנסתי פירור לפה'. הוא היה חוזר מהעבודה בשש או שבע בערב, אחרי שחי כל היום על קפה וסיגריות. במיוחד בשבילו החזקתי על האי במטבח קופסה עם פיצוחים, שטוחים, תמרים, משהו להכניס לפה כשהוא נכנס הביתה והאוכל עוד לא מוכן. הקופסה עדיין שם".
קראו עוד:
הכאבים לא פסקו
גיא קיבל טיפול אנטיביוטי של שלושה שבועות נגד החיידק, אבל לא חזר לרופא כדי לבדוק אם החיידק נעלם. הכאבים לא לגמרי פסקו, אבל הבחור היה בן 44, מי חשב שיקרה דבר כזה? בקיץ שעבר הוא חזר יום אחד הביתה מהעבודה, התיישב על הכורסה ואמר: 'שעה אל תדברו איתי'. אחרי כמה ימים כאלה אמרתי לו שהוא חייב ללכת לגסטרואנטרולוג. אחרי הבדיקה הרופאה יצאה אלינו ואמרה לגיא 'יש לך כיב די מרשים'.
"תוצאות הדגימה שלקחו הגיעו אחרי שבוע, כשהייתי במידעטק עם הבן שלי והבן של אחותי. אני זוכרת את התאריך, 16 באוגוסט, כשהרופאה התקשרה אלי ואמרה שהיא צריכה שגיא יגיע אליה והוא לא עונה לטלפון. התחלתי לבכות בהיסטריה עוד לפני שהעליתי אותו לשיחת ועידה. קיבלנו את הבשורה והבנתי שיש גידול סרטני, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות. גם הרופאים היו בהתחלה אופטימיים וגיא עבר טיפול כימותראפי, ניתוח כריתת קיבה ושוב כימו".
איך התמודדתם?
"גיא היה מבוהל ומאוד חשש, אבל האמין באמונה שלמה שיהיה בסדר. האמונה בחסידות חב"ד החזיקה אותו. כל הטיפולים התחילו בימי שלישי וכל התאריכים הסתדרו לפי ההילולות, הכל התחבר לנו והאמנו שיהיה בסדר. אחרי סבב הטיפולים הראשון הוא עבד רק בטלפון אבל לא הגיע לסניף, ולפני הניתוח הוא עבד קצת וגם נסע לארה"ב לשלושה שבועות. לניתוח הוא לקח אתו תמונה שלי ושל עמית, כי אמר שהוא רוצה לראות משהו מוחשי שיתאמץ בשבילו.
"גם אחרי הניתוח הוא עבד קצת, וגם אחרי סבב הטיפולים השני. בין לבין הספקנו לנסוע לאיטליה שאותה מאוד אהבנו, ובנאפולי עשיתי לו הפתעה וארגנתי לנו שיעור עם שפית מקומית שלימדה אותנו לעשות פסטה. במשך כל הזמן הזה לא ראינו את ההידרדרות, אבל אחרי הטיפול הקרינתי הוא ירד במשקל ואני בישלתי מרקים מזינים וכל דבר אפשרי, בתקווה שיהיה שיפור במצבו".
ואיך את החזקת מעמד?
"גם אני לא הבנתי שהסוף כל כך קרוב, האמנתי שאנחנו בהחלמה מטיפול קשה שקיבל. חשבתי שיהיה לי יותר זמן עם גיא. ידעתי שהמחלה סופנית, בעיקר כשהיא חזרה בפעם השנייה. לפני שהתחילו ההקרנות הבדיקות היו נקיות, והרופאה אמרה לו לחגוג את החיים. אבל אחרי ההקרנות הוא היה כבר תשוש וחסר תיאבון. הוא ביטל פגישות עבודה, דבר שהוא מעולם לא עשה. אחרי כמה ימים במיטה אמרתי לו שהוא חייב לעוף ולחזור לעבודה, והוא ענה 'חכי חכי, אני עוד אחזור לעבודה בשיא המרץ ולא אתקשר אליך'. אמרתי 'מחכה לזה, נשמה'.
לא הספקנו להיפרד
"אבל אז גילינו שיש מיימת בבטן ושהמחלה חזרה, ומשם הוא נפטר בתור שבועיים. גיא היה חולה עשרה חודשים ושבוע ונפטר ב-23 ביוני, בליל שבת, בבית החולים בני ציון. יחד איתנו בחדר היו אמא שלי ושתי עובדות מסורות ומקסימות מגרג, וההורים שלו והאחים. פתאום ראינו שכל המדדים צונחים. במשך כל השבועיים האחרונים היו איתי גם אבא שלי וכל האחים שלי. בגלל ששמרתי על מצבו הסופני בסוד, גיא ואני לא הספקנו להיפרד. בזמן שהיה מורדם אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושביחד היינו צוות מנצח, וביקשתי ממנו סליחה אם פגעתי בו או עשיתי משהו שהוא לא אהב".
איך ממשיכים מכאן?
"זה לא שמישהו שואל אותי מה אני רוצה, יש לנו עסק ואין לי ממש ברירה. לא אקבל החלטות עד אחרי ה-30, אבל יש לי דברים על הכוונת ומחשבות איך לעשות את זה הכי טוב. בינתיים יש שם עובדות שגיא סמך עליהן והן הלב של המקום, ויש לי משפחה מהממת וגם הבעלים של הרשת תומכים ומלווים.
אני לא גיא ולא גאונה כמוהו, אבל אני יודעת איך הראש שלו עבד. אני מקווה להוסיף לזה את הדברים החיוביים שלי. עמית כבר שאל אותי איך הוא אמור להחליט לגבי דברים כשאבא לא איתנו, ועניתי שאבא תמיד יהיה איתנו ויכוון אותנו למקום הנכון. אשתדל שגיא יהיה המצפן שלי, המלאך השומר, הביטחון והגאווה שלנו".
