כשהיא בהריון, אסתר משה ובן זוגה – שלומי טובי, עברו 20 קילומטר במנוסה ממחבלי החמאס בבוקר ה-7.10. חצי שנה אחר כך הם חובקים בן משותף שנולד ברמב"ם ומודים על נס הלידה והלידה מחדש.
שורדי נובה חובקים בן משותף שנולד ברמב"ם
(צילום: רמב"ם)
"היה הרגע שבו שמו לי את הידון של חדר לידה על היד, בסמוך לצמיד של הנובה. כשראיתי אותם אחד ליד השני, התחלתי לבכות", כך מתאר שלומי טובי (37), תושב הקריות, שהפך לאב טרי לפני כמה ימים, את הרגע שבו הבין שנולד מחדש. שוב.
ממש שם, כשעמד ליד עריסת בנו שזה עתה יצא אל אוויר העולם ברמב"ם, הוא ובת זוגו, אסתר משה, וכל מי שליווה אותם בלידה, התפרק מעוצמת הרגש. זה היה רגע אינטימי, רגע זוגי, רגע לאומי, רגע בלתי נתפס שבו עצב כל כך גדול הופך לאושר טהור. הרגע שבו שורדי מסיבת הדמים ברעים, "הנובה", הביאו חיים חדשים לעולם.
"זה לא מובן מאליו. לא מובן בכלל", מבהירה אסתר משה (35), כשהיא יושבת על מיטה במחלקת יולדות ברמב"ם, מחזיקה את בנה בידיה ולצידה טובי, תומך ומעודד, "יכלנו בקלות להיות חלק מאלו שלא נמצאים איתנו היום או להיות בסימן שאלה, ומחכים לחזור הביתה", היא אומרת בדמעות של עצב ושמחה, "תודה לאל על האוצר הזה שאנחנו מחזיקים בידיים".
אירועי ה-7 באוקטובר תפסו את טובי ואסתר בדרום. מסיבת הטבע "נובה", לה חיכו הרבה זמן, היתה אז בעיצומה, כשהטילים וקולות הירי התחילו לסגור עליהם: "מסיבה שהפכה לאירוע מכונן", משחזרת משה את מה שאירע רק לפני חצי שנה, אבל מרגיש כמו בחיים אחרים, "לא הבנו מה קורה. חשבנו התקפה, צבע אדום, הדברים הרגילים. לא תארנו לעצמנו כזה טבח", היא מספרת ומתקשה לעצור את הדמעות, "היית כזאת גיבורה", אומר לה טובי, "הובלת אותנו משם בריצה מטורפת".
אסתר משה, שהיתה בזמן הזוועות בחודשי הריון ראשונים, גייסה את כל האינסטינקטים שהעמיד לרשותה הטבע, והובילה את טובי, בן זוגה, ואת חבריה אל מסלול הבריחה מהמקום: "כל מה שעניין אותי היה לשמור על האוצר שיש לי בבטן, על בן הזוג שלי ועל החברות שלי. לא יכולנו להסתכל אחורה. מאחורה היה רק מוות וזוועות. היינו חייבים להמשיך קדימה כל הזמן", היא משחזרת, ומסבירה, "היו רגעים ששלומי אמר לי, מאמי, את בהריון. בואי, נעצור, ננוח קצת. לא הסכמתי לעצור לרגע. אמרתי שאם אני עוצרת אני לא יודעת אם אני ממשיכה".
טובי, שנזכר בדאגה באותן השעות הקריטיות מספר: "הכל היה רנדומלי. לא ידענו לאן אנחנו הולכים וממה אנחנו בורחים. ראינו אנשים נפגעים ונופלים, ממש על ידינו. קולות ירי מכל מקום ואנחנו אחריה, ממשיכים. כך, 20 ק"מ, עד שהגענו לפטיש, שם קלטה אותנו משפחה מדהימה שטיפלה בנו, בדקו שהיא בסדר, שם יכלנו להירגע, שם התחילו ליפול האסימונים".
במשך חצי השנה שעברה מאז, ניסו בני הזוג, בקושי רב, לחזור לשגרה: "זה לא פשוט להתנהל כאילו הכל בסדר אחרי שעוברים משהו כזה", מספרת האם הטרייה, "התחושות מלוות בכל רגע במהלך היום, אבל כל אחד והמנגנון ששומר עליו. אנחנו משתדלים לראות את הכוסות המלאה ולומר תודה על זה שאנחנו פה. אם שרדנו, אז יש לנו תפקיד", מחדד טובי, "זה חלק ממי שאנחנו, זה חלק גם מקהילת הטראנס וקבוצת שורדי הנובה. כולנו אחים. כולנו נולדנו מחדש באותו היום. הלידה של הילד שלנו - זה מרגיש הרבה יותר גדול ממה שזה, הפירוש של הנובה זה לידה מחדש. זה הנובה. יש חיים אחרי האסון הנורא הזה שהיה שם להרבה מאוד צדיקים, חלק גדול מהם חברים שלי. יש חיים אחרי, יש תקווה ויש אהבה".
