ביום ראשון בשבוע שעבר הגיעו לטכניון דבורה סברדלוב (33) ובנה יותם, בן שנתיים וחצי, תושבי אשקלון. "הבית שלנו הפך לאיזור מלחמה", אומרת דבורה, "בסבב הקודם פגעו בבניין שלנו, והפעם היו נפילות משני הצדדים שלו – בסופרמרקט מצד אחד ובמכוניות מהצד השני. אתה מסתובב ברחוב ולא רואה אזרחים, רק שוטרים וחיילים ולפעמים צוותי תקשורת מהארץ ומחו"ל – גם הם עם שכפ"צים וקסדות".
משפחת סברדלוב מתגוררת בסמוך לחוף אשקלון, ו"העובדה שמחבלים הגיעו מהים היא מה ששבר אותי סופית. היה לי ברור שהם יכולים להגיע אלינו בקלות. להיות במצב כזה, עם ילד קטן ובעל במילואים, זאת תחושה של סכנה קיומית אמיתית. לצאת מהבית אי אפשר כי הקירבה לממ"ד חיונית. הילד לא רואה חברים, רק שומע אזעקות. למרות גילו הצעיר הוא קרא את הפחד על הפנים שלי ואמר לי: 'אמא, אני דואג לך, אני אשמור עלייך'. זה לא משהו שאמא צריכה לשמוע מהילד שלה."
כששמעה שרבים מתושבי העיר מתפנים היא התארגנה ועברה לגן יבנה, אבל האזעקות הגיעו גם לשם. אחותה, העובדת בטכניון, קישרה אותה ללורן גפן-ביניה, הממונה על ארגון הסגל האקדמי ואחראית כעת לאירוח כ-20 משפחות תושבים מהצפון ומהדרום.
קראו עוד:
דבורה ויותם מצאו בית זמני בבית ההארחה פורשהיימר בטכניון, שנפתח לתושבים ביוזמת ארגון הסגל האקדמי בטכניון, בראשות פרופ' חגי פרץ מהפקולטה לפיזיקה. את היוזמה מנהלת לורן עם אולגה ברנר - מנהלת ההזמנות בבית ההארחה.
"לורן פשוט מדהימה", אומרת דבורה. "הגעתי לכאן מאזור מלחמה, מתוך חוסר ביטחון נורא, וכאן קיבלתי תחושה שמחבקים אותנו. יותם קיבל מלורן צעצוע ומייד הרגשתי שהוא מתחיל להירגע. הטכניון העמיד לרשותנו את הבריכה ואת הג'ימבורי ולא פחות חשוב – יש כאן עוד משפחות ועוד ילדים, ככה שאנחנו ממש לא לבד. כולנו באותה סירה ויש עם מי לחלוק את החוויה הקשה שעברנו, כי היא משותפת לכולנו. יש כאן הרגשה של חיבוק עם-ישראלי."
מאז תחילת המלחמה קלט הטכניון משפחות ויחידים מהצפון ומהדרום שפונו מבתיהם. כעת מתארחים בקמפוס כ-60 תושבים במעונות הסטודנטים ובבית ההארחה פורשהיימר.
