מלחמת יום הכיפורים. 17 באוקטובר 1973. יהודה מונהייט, מפקד דוברה צעיר מחיפה, עמד לצלוח את התעלה עם חייליו, אך מכת אש ופגיעה ישירה של מטח טילים מצריים לא הותירה איש בחיים. הבשורה על מותו נותרה חסויה למשך שלושה ימים, ונמסרה לרעייתו רק שעות ספורות לאחר לידת בנו. אלמנתו של יהודה, היום פרופ' רבקה יהב, ואשתו של ראש העיר לשעבר יונה יהב, מספרת על חייו ומותו של סגן יהודה מונהייט.
3 צפייה בגלריה
"לאדם יש כוחות בלתי נתפסים". רבקה יהב "לאדם יש כוחות בלתי נתפסים". רבקה יהב
(צילום: גיל נחושתן)
"יהודה נולד ב-1948 בדזירזיוניוב שבפולין עם אחיו התאום מיכאל, אחים לאחות גדולה. בשנת 1957 עלתה המשפחה לאשקלון. עם סיום לימודי בית הספר היסודי, יהודה למד באורט סינגאלובסקי בתל אביב ועבר להתגורר אצל דודתו בשכונת יד אליהו, סמוך לבית הספר. הוריו ואחיו עברו לתל אביב כמה שנים לאחר מכן".
מתי ואיך הכרת את יהודה?
"הכרנו בשירות לאומי ב-1967. הייתי בת 16, תלמידת בית הספר חוגים. התגוררתי בחיפה, והגעתי עם ילדי כיתתי לשבועיים לקיבוץ רעים שבצפון הנגב. לפני הגיוס, יהודה הגיע לקיבוץ להתנדב בקטיף תפוזים. הוא היה גבוה ויפה תואר. כשעשיתי תורנות מטבח, הוא בא לעזור לי לסדר שולחנות, והזמין אותי לסרט בקיבוץ.
"בהמשך החלפנו כתובות, ושבועיים מאוחר יותר הוא דפק לי בדלת בחיפה, במפתיע - לא היו טלפונים. חודש לאחר מכן הוא כבר גויס לצנחנים והחלה ההיערכות למלחמת ששת הימים".
הרגשתם את המתיחות?
"חיפה הייתה עיר שקטה עם חיים והווי משלה. כשנפגשנו לראשונה לא ידעתי שתהיה מלחמה, אבל זמן קצר לפני המלחמה, החלה תקופת היערכות מתוחה. היתה הרגשה של סוף העולם. הילדים בעיר מילאו שקי חול והדביקו ניירות דבק על מנורות, ושמנו שמיכות להאפלה. יהודה היה בטירונות בדרום, והתכתבנו.
"כשפרצה המלחמה, המכתבים פסקו, ולא ידעתי אם הוא חי או מת. אמא שלו חשבה שהוא נהרג. הייתי בכיתה י"א, התגוררתי בוודג'ווד והתנדבתי בבית החולים אלישע בסוף הרחוב, בסיוע ליולדות שבעליהם היו בחזית. היו יולדות שבעליהן לא חזרו מהמלחמה. הייתה לי תחושה פנימית חזקה כבר אז, שגם לי זה יקרה. אפילו דיברתי על זה".
לימודים בטכניון
אבל יהודה חזר.
"המלחמה הסתיימה בתוך שישה ימים, והייתה שמחה אדירה. שבועיים אחרי המלחמה הוא שוב דפק במפתיע בדלת. הוא חזר להגיד לי שהוא חי, ומיד חזר לצבא. כמעט התעלפתי. לא ידעתי אם הוא חי ואם הוא עוד רוצה להיות חבר שלי. התחלנו לצאת, והחלה תקופה טובה".
מה כלל בילוי חיפאי באותו זמן?
"בפעם הראשונה שיהודה הגיע לחיפה, הוא הזמין אותי לקולנוע תמר ברחוב הפועל. ראינו את 'ד"ר ז'יווגו'. קפאתי מקור, אבל אז לא היה נהוג להתחבק בסרט. בפעם אחרת הזמנתי אותו למסיבה אצל חברים שלי. יהודה היה צנחן בגדוד 202, אני הייתי תלמידת תיכון. הוא מגיע בטרמפים וחוזר בטרמפים. הוריו לא הרשו לו לישון אצלי, ורק אחרי שנתיים היכרות, ההורים שלי הרשו לו לישון אצלנו בסלון. בכל זאת, משפחה שמרנית".
1970. יהודה סיים שלוש שנים בצבא, אחרי שהספיק לעשות קורס מ"כים, קורס קצינים וקורס קומנדו. הוא שירת בגדה, בארץ המרדפים, והשתתף במבצע כראמה. לפני שחרורו הוא הספיק להשתתף בבניית קו ברלב".
והרומן הבשיל לנישואים?
"סיימתי את לימודיי בתיכון ושירתתי בחיל המודיעין, ביחידת ההאזנה של 8200 בצפת. כשהשתחררתי התחלתי ללמוד באוניברסיטה. במהלך השירות הספקנו לנסוע לסיני, לא רחוק מהמקום שבו הוא נהרג מאוחר יותר. עם שחרורו מהסדיר, יהודה נרשם לטכניון, להנדסת מכונות.
"אחיו העתודאי כבר למד שם קודם לכן, למעשה כל האחים למדו שם. אחרי שנה שלמד בטכניון ושנה ראשונה שלי באוניברסיטה, ב-4 בנובמבר 71', התחתנו באולמי גני כרמל בשדרות קיש. היו 280 איש בחתונה. לבשתי שמלה ורודה, כי כבר לא הלכתי בתלם. התגוררנו ברחוב הפרחים ברוממה. ירח הדבש שלנו היה במלון באילת.
"יהודה עבד כנהג מונית, עוזר למרצה בטכניון ומורה לשיעורים פרטיים. אני עבדתי קצת בבית מרקחת אבל ריח התרופות היה בלתי נסבל ואחר כך התמקדתי בלימודים. אחרי שנה וכמה חודשים נכנסתי להיריון.
"החיים נראו יפים ומבטיחים, אבל לצבא היו תוכניות אחרות. בקיץ 1973, בעת שיהודה למד בשנה ג' בטכניון כשהוא בן 25, העבירו אותו במסגרת שירות המילואים מהצנחנים להנדסה קרבית. נבנה אגד צליחה ייעודי, והפכו את יהודה למפקד דוברה. זו הייתה בשורה מרה עבורו, וכשהחלו להתאמן בקישון על הצליחה, כבר אז הוא אמר לי 'אנחנו בשר תותחים. אם תהיה מלחמה, אנחנו הולכים ראשונים'".
לידה קשה
איך נודע לכם שפרצה מלחמה?
"יהודה עבד על המונית בערב שלפני תחילת יום הכיפורים. הוא בא לאסוף אותי מבית הוריי, ואמר לי שיש תנועה לא רגילה של חיילים, ולהבנתו תהיה מלחמה, ושהוא צריך להצטרף ולהתגייס מיד.
"בארבע לפנות בוקר הוא התקשר ואמר שראה את המפקד שלו מהמודיעין בדרך למוצב בלוזה. 'המצב קטסטרופה. אני מוסר את המונית ויורד דרומה', הוא אמר, ושיגע את כל העיר עד שמצא איפה נקודת האיסוף ולאן צריך להגיע. הוא הביא אותי, אז בחודש התשיעי, להורים שלי ברחוב וודג'וד, כדי שלא אהיה לבד. נתתי לו ניירות טואלט שאחר כך אמר שטוב שלקח, כי לא היה בחזית כלום, גם לא מה לאכול. הוא ירד דרומה ב-6 לאוקטובר.
"בשעה שתיים הייתה אזעקה וכולם פתחו את הרדיו, והודיעו שצבאות ערב תוקפים אותנו. ב-12 לחודש קיבלתי ממנו טלפון ראשון, כשהיה באמצע סיני, בדרך לתעלה. הוא רצה לדעת אם ילדתי. כתבתי על קופסה של המייבש כביסה את תא הדואר שלו כדי לשלוח מכתבים וחבילות. זה היה הטלפון האחרון ממנו.
"נצמדנו לטלוויזיה כדי לדעת מה קורה. לא הגיע דואר מהחזית. דיין וגולדה דיווחו על קטסטרופה ואלפי מתים. לא זזתי מהבית וחיכיתי לטלפון. הייתי במתח. ב-20 באוקטובר התחילו דימומים, והלכתי לבד לבית החולים, כי אבי היה בבית החולים אחרי אירוע לב. הוא היה בן 55 עם אי ספיקת לב, ואמי בת 49.
"בבית החולים אמרו לי שיש פתיחה של אצבע, ויש עוד זמן. הלכתי ברגל להוריי, וחזרתי בצהריים. היתה לי לידה קשה, אזעקות בחוץ, החדר מלא נשים יולדות, הילד לא רצה לצאת, כנראה הבין שלא כדאי לו לצאת לעולם הזה. הוריי הגיעו בהמשך, אבל לא נתנו להם להיכנס לחדר הלידה. לקח שעות על גבי שעות, ובני נולד בערב.
"למחרת שלחו אותי הביתה, כי לא היה מקום בבית החולים. הורי באו לקחת אותי עם רכב של חבר. הייתה האפלה בחוץ, וחושך מצרים. ראיתי את הגחליליות. פחדתי שהתינוק ייפול לי מהידיים. הגענו הביתה, שמנו אותו על המיטה של אחי, ואני ישנתי במיטת הילדים שלי".
דפיקה בדלת
"בבוקר, סבתי שבאה מרוסיה הייתה איתי בבית, והוריי יצאו לקנות מצרכים לתינוק, כי לא היה נהוג לקנות שום דבר לפני הלידה. התיישבתי לכתוב מכתב מפורט ליהודה על הלידה. בדיוק אז, ב-11 בבוקר, דפקו בדלת. פתחתי ואני רואה את 'סיירת איוב' - קצין העיר, רופא ופסיכולוג. הלב שלי התפרק. ניחשתי מה הם רוצים.
"השלושה סיפרו שיהודה נהרג שלושה ימים קודם לכן, ב-17 בחודש. הם באו קודם לשכנים כדי לדעת אם כבר ילדתי ואם אפשר להודיע לי. ביקשתי מהם שיישארו, כי פחדתי על אבי, ורציתי שיישאר רופא. בדיוק גם הגיעה אחות טיפת חלב, שהייתה בשוק מהסיטואציה".
הם סיפרו לך איך הוא נהרג?
"אמרו לי שבחמש בבוקר יהודה וחייליו נכנסו ל'חצר' לקראת צליחה ופתחו עליהם באש, וכל מי שהיה על הדוברה נהרג. בהמשך הבנתי שהיחיד שניצל היה העיתונאי אדם ברוך, שיהודה הכיר בהכנות לצליחה בנחל הקישון. יהודה אמר לו שלא יעלה על הדוברה ושלא יתגרה במזלו.
"הייתי שמחה על הילד שנולד, גמורה מהלידה, ומתמודדת עם בשורת איוב. אספתי את עצמי, בעזרת הוריי ואחי הקטן.
"המודיעים אמרו לי עוד 'בעלך נהרג, עכשיו תודיעי להורים שלו'. כך היה נהוג אז, שהאלמנה מודיעה להורים. אמרתי להם שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים ולנסוע אליהם. 'תארגנו משלחת נוספת ותיסעו אליהם', אמרתי. וכך היה. בינתיים התקשרו אליי דודים של יהודה, ונאלצתי לבשר להם, ובסוף הם אלו שהודיעו להורים.
"את הברית עשינו באמצע השבעה, בבית של ההורים שלי, וכל העיר הגיעה לחצר שלנו, כי זה עבר מפה לאוזן. הוריו של יהודה הגיעו לברית, וגם אחי השריונר ירון בורנשטיין, שעבד על טנק המרכבה, שוחרר מהצבא לברית".
איך מסתדרת אם חד הורית ואלמנה באותם ימים?
"להוריי ולי היה ברור שאשאר איתם. שנתיים וחצי אבי כיסה אותי ואת הבן. הוריי ואחי עזרו מאוד ולקחו עליו אחריות. לא היה ניתן לעבור את זה אחרת. היו הרבה נופלים בחיפה, והייתה אחדות גורל בעיר. במשך שנה שלמה המשיכו להגיע מנחמים.
"אחרי חודשיים התחלתי לחפש עבודה, ועבדתי כעובדת סוציאלית בעיריית חיפה. בעקבות לחץ מהאוניברסיטה משכתי לתואר שני, והלימודים והעבודה, שהייתה עם משמעות, עזרו לי לעמוד על הרגליים. עבדתי עם ילדים בבית ספר וסיימתי תואר שני. כשבני היה בן שנתיים, חזרתי בקושי רב לדירה ברוממה. חצי שנה לאחר מכן, אבי נפטר".
נסיבות חייך השפיעו על המחקרים והעיסוק האקדמאי שלך?
"הלימודים עזרו להתמודד עם האירועים הטרגיים, ואחד הקורסים שלמדתי היה בתחום האבל והשכול. מאוד עזר לי להבין מה אני הולכת לעבור. אולי בתת מודע זה מה שהוביל אותי למחקר של הנושא".
החור שנפער
בנך נולד לתוך המציאות הזו. איך הוא התמודד?
"לא רציתי שייקרא יהודה, קראתי לו אורן. רציתי שיהיה הוא עצמו. מהיום הראשון סיפרתי לו על אבא שלו, הראיתי לו תמונות ואמרתי 'זה אבא'. היה שלב שהוא חשב שתמונה זה אבא. בגיל צעיר לקחתי אותו גם לבית הקברות. הוא גדל לתפארת, הכיר את כל הסיפורים, ויהודה נוכח בחיינו כל הזמן.
"כשאורן היה בן חמש, פגשתי את יונה. הוא ראה אותי בפעם הראשונה במסיבה, ומהרגע הראשון הוא ידע שאהיה אשתו. במפגש הראשון הבאתי איתי את אורן, והשאר היסטוריה. יונה אימץ את אורן כבן, ופעלנו כדי להשאיר את שם המשפחה מונהייט בתעודת הזהות של הילד. זה לא היה טריוויאלי, ואף קודמה חקיקה בכנסת שניתן לבחור להשאיר את שם האב בתעודת הזהות גם אחרי האימוץ".
הבן אורן הוא בוגר הריאלי, הבינתחומי, למד באוניברסיטת ייל, ומנהל כיום בית השקעות בארה"ב, נשוי ואב לשלושה. לרבקה ויונה עוד שתי בנות, אורטל ושירן.
רבקה יהב היא היום פסיכותרפיסטית ופרופסור לעבודה סוציאלית, ראש התוכנית ללימודי פסיכותרפיה באוניברסטית חיפה, כלת פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות. במסגרת עבודתה היא נפגשת הרבה עם הורים שכולים.
מה התובנות שלך למי שנכנס למשפחת השכול?
"לאדם יש כוחות בלתי נתפסים, הוא יצור סתגלן ויכול לשרוד מצבים כמו השואה. המשפחה מאוד יכולה לעזור, ואם היא תומכת, אז אפשר ללכת קדימה. לי היה את הוריי ואחי. כמובן שלא ניתן היה למלא את החור שנפער, אבל אפשר היה לתת מקום של ביחד. גם החזרה שלי ללימודים האקדמיים עזרה, ובהמשך המשפחה כולה. ברמה הלאומית, המסקנה שלי שיש לחפש טוב יותר דרך לשלום, כי זו מציאות בלתי נסבלת".
יש דרך נכונה להנציח?
"לזכור ולהזכיר את יהודה זו דרך להנציח. אנו גם מחלקים מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת בהנדסת מכונות בטכניון על שמו".
מה הזיכרון האחרון שלך מיהודה?
"שש אלי קרב ורוצה לכבוש את מצרים".
