בשבועות האחרונים מוצפת המרפאה לבריאות המתבגרים בבית החולים בני ציון בפניות. הצוות, שכבר ליווה מאות בני נוער באתגרים שונים של גוף ונפש, מטפל בימים אלה בשלל ביטויי מצוקה שהותירה אחריה הקורונה - חרדות, הפרעות אכילה ופגיעה עצמית מסוגים שונים. עלייה של 200 אחוז כבר נרשמה בפניות, והם חוששים שהרע מכל עוד לפניהם.
"יש פה דור שאיבד את התמימות בגלל הקורונה", אומרת ד"ר נגה כרם, שהקימה את המרפאה למתבגרים ועומדת בראשה. "מצד אחד בני הנוער גמישים ומתגייסים לשאת בעול באופן מעורר התפעלות ברגע שאנחנו סומכים עליהם; מצד שני, קורה כאן משהו שיגבה מאיתנו מחיר שאני עוד לא יודעת מהו. בני הנוער מרגישים זנוחים, ונוצר גם משבר אמונה. היתה להם ידיעה שהאנשים הבוגרים מהם יודעים את הדרך, ופתאום הם עומדים מול שוקת שבורה. הם גם רואים שהוריהם אינם מצליחים להתמודד עם המצב החדש. בתים שההורים שיתפו במצוקה נמצאים אולי במקום טוב יותר, אבל אנחנו עוד לא מספיק יודעים. לתהליכים לא טובים לוקח זמן להתאוורר, וגם סיפורי אלימות במשפחה רק עכשיו מתחילים לצאת".
ד"ר כרם, שנולדה בבית החולים בני ציון וגדלה בחיפה, היא רופאת ילדים שהתמחתה ברפואת מתבגרים בארץ וגם בשלוש שנות התמחות-על בקנדה. בעלה רופא אף הוא והם הורים לשלושה.
היא חזרה מטורונטו לחיפה עם רעיון של מרפאת נוער שאינה תחת תחום הרפואה הפסיכיאטרית. "תמיד היו בארץ מרפאות מתבגרים מצוינות תחת תחום בריאות הנפש, והמנדט שלנו הוא נוער ללא אבחנות פסיכיאטריות ידועות, פשוט נוער שחווה אתגרים מסוגים שונים. ההכשרה שעברתי כללה בין השאר פסיכיאטריה וגניקולוגיה, והיא מאפשרת שפה עם צוות רב מקצועי כמו שיש כאן. מרפאה רב מקצועית לנוער בתוך בית חולים כללי, זה קונספט שלא היה בארץ ואנחנו היחידים בצפון והגדולים בארץ".
"תופעות לוואי"
איפה זיהית את הצורך?
"בעבר בני נוער לא הוגדרו כקבוצה נפרדת. יש רפואת פגים, ילדים, יש גריאטריה, ורק המתבגרים נשלחו מרופאי הילדים לפנימאים, ולהפך. אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הנושאים הפסיכוסוציאליים, עם המיניות ועם הבלבול הגדול. בעיני זה גיל מדהים ומלא צבע, ויש עם מי לעבוד. הרגשתי שאנחנו ממהרים לשפוט אותם ומעדיפים לא לשאול שאלות. למשל, בני נוער שמתלוננים על כאבי בטן וכאבי ראש חוזרים, עוברים MRI ,CT ובדיקות פולשניות, ואף אחד לא שואל אותם פשוט מה שלומם. כאן אנחנו מנסים לתת שמות לדברים האלה. נושא אחר שאנחנו מרבים לטפל בו הוא הפרעות אכילה על שלל תצורותיהן. בעבר, אנורקסיה ובולימיה נחשבו תחת פסיכיאטריה. אין ספק שיש שם מרכיב נפשי משמעותי, אבל למה לא לנסות עוד גישה? ויש לנו מתבגרים שמתמודדים עם מחלות כרוניות, מחלות מעי דלקתיות ועם מיגרנות. שילוב של טיפול רגשי עוזר מאוד, ונטול תופעות לוואי".
המרפאה שייכת לבית החולים, אבל ממוקמת בבניין חיצוני. יש ארבעה חדרי טיפול ו-11 אנשי צוות, ביניהם פסיכולוג רפבני הנוער מרגישים זנוחיםואי, פסיכולוג קליני שמדריך את הצוות, שתי עובדות סוציאליות קליניות, מטפל בהבעה ויצירה, מטפלת באמנות, מטפלת משפחתית, פרקטיקנית בהבעה ויצירה ודיאטנית קלינית.
איך מגיעים אליכם?
"יועצות בתי הספר מפנות, רופאי הילדים שולחים עם תלונות גופניות חוזרות או עם השמנה קיצונית. יש לנו כאן כרגע שני ילדים בני אותו גיל עם הפרש של 100 קילו ביניהם. הרבה הפניות נעשות מפה לאוזן, ולא מעט צעירים באים פעם אחת להתייעץ בגלל כאבי מחזור, עקמת או פצעי בגרות. יש מתבגרים שמגיעים בעקבות תהיות לגבי העדפה מינית".
"תרבות הקורונה"
משבר הקורונה יצר כאן עומס כבד, והדגיש את המחיר שבני הנוער משלמים בגללו. רשימות ההמתנה התארכו לחודשיים, והצוות אינו מסוגל לתת מענה לכל הפניות. "בהתחלה לא היה ברור מה קורה. אפילו היתה הרגשה שמתבגרים התעלו על עצמם, זה קצת הזכיר לי את הילדים בני ה-16 במלחמת השחרור, שנתנו להם רובה והם התאבדו על המשימה.
"במשפחות ששני ההורים פוטרו, בני נוער הבינו שהעולם השתנה. אבל ככל שמשבר הקורונה נמשך ראינו את התופעות מתגברות, עד שהסגר השלישי היה פשוט נוק אאוט. ועכשיו, בחזרה לשגרה, אני חושבת שה'בום' הגדול עוד לפנינו. זה לא רק המסר שהמדינה העבירה להם, כשפתחו קניונים ורק חטיבות הביניים נשארו מאחור. עם כל השמחה של החזרה לשגרה, אנחנו רואים כמה קשה להם".
במה זה מתבטא?
"יש עלייה חדה בהפרעות אכילה. מצד אחד, השמנה משמעותית שאותה קל להסביר בגלל אכילה לא מסודרת ומיעוט ספורט, ובגלל שבני נוער עושים הכול באופן קיצוני יותר. שמעתי אב רופא שעבד בקורונה מסביב לשעון, אומר שכשחזר הביתה סופסוף לא זיהה את הבן שלו, כי הילד עלה 12 קילו.
"מצד שני, המשבר הוא כר פורה להפרעות אכילה מסוג אנורקסיה נרבוזה. וגם זה הגיוני, כי באנורקסיה חלק מהעניין הוא תחושה מדומה של שליטה. לצד אלה, נוצרה תת תרבות של מתבגרים בתוך תרבות הקורונה.
"כולנו עברנו סוציאליזציה לזום ולמסכים, ומתבגרים ישבו עם מסך נוסף מאחורי הזום וראו סרט ביחד. בקבוצות הווטסאפ הם עשו תחרויות מי מצליחה יותר שעות לא לאכול, מי מצליחה לעשות יותר ספורט ומי מצליח לאכול יותר חלבון. רוב המתבגרים עשו קצת שטויות וחזרו למוטב, אבל מי שיש לו מראש את הנטייה הגנטית, הקווים האישיותיים המתאימים ובתוספת הכאוס הסביבתי, הגיע להפרעת אכילה. רואים את זה אצל בנים וגם אצל בנות.
"הגיע אלינו נער שהרגיש קצת בעודף משקל, ובסגר הראשון הוא והוריו הכינו ארוחות בריאות ועשו פעילות ספורטיבית מגבשת מול המסכים. לאחר הסגר ההורים חזרו לאורח חיים רגיל, והוא המשיך לרזות וההורים לא שמו לב. הנער הגיע אלינו עם ירידה של 25 אחוז ממשקלו ועם דופק נמוך מאוד. הוא אושפז והצוות דאג לשיקום תזונתי עד שהשלב המסוכן חלף".
מצוקה נפשית
"הגיעה נערה בת 16 שאביה ראה פתאום חתכים על אמת ידה, והבין שהיא פוגעת בעצמה. האמונה הרווחת היא שפגיעה עצמית שאינה אובדנית היא קריאה לתשומת לב, אבל אנחנו רואים ביטוי למצוקה משמעותית הרבה יותר: מסר של 'עצוב לי אבל אני לא מצליחה להרגיש, וכשאני גורמת לעצמי לכאב פיזי זה מקל את התחושה'. הצעירה סיפרה שבגלל הפרעת הקשב שלה בלימוד בזום, נוצרו פערים לימודיים, ובנוסף הוציאו אותה מקבוצות הווטסאפ בעקבות שטות שכתבה שם.
"בקורונה את נשארת סגורה בתוך החדר שלך עם המצוקה, וכאב פיזי לפעמים יותר קל לשאת ממצוקה נפשית. הם מתארים שלזמן מה זה אכן מקל, ואז המצוקה חוזרת. יש ילדים שמענישים כך את עצמם כי קשה להם עם העובדה שההורים איבדו את עבודתם והם לא עוזרים בפרנסה. ראינו גם ירכיים שהפכו כחולות לגמרי בגלל צביטות, ויש מטופל שטפטף על עצמו חלב של נר".
הטיפול הרגשי יעיל במקרים כאלה?
"בהחלט, אבל צריך לברור בין סימנים של אובדנות לבין איתות מצוקה. ויש המון חרדות, מאלה שרוחצים ידיים וקצת מפחדים ממחלות, ועד אלה שמתקשרים עשר פעמים ביום למקום העבודה של ההורה, רק כדי לוודא שהוא בחיים. יש ילדים שלא הסכימו להוריד מסכות גם כשהם אוכלים עם ההורים, ונסגרו עם האוכל בחדר. היום הגיעה נערה נוספת, שהופנתה למיון עם דופק נמוך מאוד בעקבות הפרעת אכילה. ללא טיפול נכון המצב יכול להידרדר להפסקת המחזור, אי פוריות, ירידה במסת העצם. הטיפול אצלנו מסובסד מאוד אבל עדיין בעלות לא מבוטלת, ולכן בדרך כלל אנחנו לא רואים אוכלוסיות שממש לא יכולות לממן את הטיפול, ולמרות זאת, יותר קהילות פונות. מדינת ישראל עדיין לא הכירה ברפואת מתבגרים כמקצוע בפני עצמו. אלא אם הם תחת חוק בריאות הנפש. אני מקווה שהשינוי נראה באופק, כי יש יותר מודעות וגם משרד הבריאות יותר בעניין".