איריס שטרן-לוי פועלת מתוך שליחות עמוקה ומקדישה את חייה למען נשים, שרבים נוטים להתעלם מהן. "בפברואר נחגוג עשר שנים כעמותה רשומה", היא אומרת בהתרגשות, "אבל אנחנו פועלות כבר כמעט 16 שנה. כמנכ"לית-שותפה ב"המכללה" אני גאה להיות חלק מבית ספר ייחודי שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם, שמציע קורסים תעסוקתיים לנשים שיוצאות ממעגל הזנות. זה לא רק מוסד לימודי, אלא מקום שבו ניתנת להן הזדמנות אמיתית לבנות את חייהן מחדש, עם תקווה לעתיד טוב יותר". מיקומו של המבנה, אגב, נותר חסוי, כדי להגן על הנשים.
ההתחלה: אין מקום כזה
דרכה של איריס (72) אל "המכללה" הייתה ארוכה ומפותלת. בצעירותה הייתה אמנית שחיפשה עיסוק פמיניסטי. "מצאתי קבוצת מתנדבות שחילקו תרופות לנשים במחנות האונס בבוסניה הרצגובינה", היא מספרת. "כשחזרתי לארץ, עצרתי הכל והחלטתי שאקדיש את חיי בתמיכה בנשים שחוות אונס ואלימות". במשך עשרים שנה התנדבה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, אבל אז הרגישה שהיא זקוקה לשינוי. "לא רציתי לשמוע יותר על אלימות מינית ופוסט-טראומה. חיפשתי דרך אחרת לעזור, כזו שתיתן לנשים כוח ולא רק תטפל בכאב".
איריס פגשה אישה שחיה בזנות, ומהשיחה הבינה את המעגל האכזרי של זנות, התמכרות וחוסר תעסוקה. "הבנתי שהנשים במצב קשה, וגם אם המדינה מציעה להן שיקום נפשי, אין להן מה לעשות אחר כך. הן לא מוצאות עבודה", היא אומרת בכאב. "החלטתי שאני רוצה לתת להן את היכולת לבחור מקצוע ולאפשר להן להשתלב בצורה מכובדת בשוק העבודה".
איריס חברה לטל חמאווי, והשתיים הקימו את "המכללה". ממחקר שערכו השתיים עלה שאין שום מוסד דומה שנותן מענה מקצועי לנשים יוצאות מעגל הזנות. "זנות היא טראומה. בכל יום מינימום חמישה עד 30 גברים שעירים ושמנים, עם ריחות גוף שונים, עוברים דרך כל חור בגוף שלהן, ולכן זו טראומה", היא מסבירה, "צריך להבין שזו לא בחירה. רבות מהנשים מגיעות לזנות בגיל צעיר מאוד אחרי שעברו תקיפה מינית. הן גדלות עם תפיסה שכל מה שהן שוות זה הגוף שלהן".
ומה הן מגלות במכללה?
"הן מגיעות למקום יפה ומעוצב, והמטרה היא שכל מי שנכנסת לפה תגיד לעצמה, 'מה, זה מגיע לי?'. ואני עונה לה: 'כן. את גיבורה, את שרדת הכל, מגיע לך להתפתח ולהצליח'". הלימודים הם הרבה יותר מקורסים, הם כוללים גם חינוך פיננסי בסיסי, כמו ללמוד להתנהל עם משכורת חודשית, מה שרבות מהן לא מכירות".
קראו גם:
העבודה: לפתוח דלתות חסומות
"למה הנשים האלה לא מצליחות למצוא עבודה? כי גיל הכניסה לזנות הוא 12-14", מסבירה איריס. "רבות מהנשים עברו תקיפה מינית ומגיל צעיר שמעו שכל מה שהן שוות זה הגוף שלהן. אז אולי הרווחה משקמת אותן, אבל אין להן שום הכשרה. הן יכולות לנקות משרדים או לעבוד בסופר, אבל אני החלטתי לעזור להן לבחור במקצוע ולאפשר להן להשתלב בצורה מכובדת בשוק העבודה. לא כל אחת יכולה להיות מחר מזכירה, רובן לא פתחו מעולם מחשב ולא הקלידו במקלדת. אין להן מושג מה זה וורד והן מעולם לא למדו לכתוב מכתב עם לכבוד ותאריך".
והן לא מצליחות לנהל את עצמן כלכלית?
"בסקירה שערכה מדינת ישראל בשנת 2016 הגיעו למספר של 14,000 נשים בזנות, וזה כלל גם טרנסיות וגברים בזנות. הצעירות והצעירים (גילאי 14-20) עושים את הכסף הכי גדול, אין להם סרסור, אבל אין להם אגורה, את הכל הם שורפים: קונים טלפון וזורקים אחרי השבוע (שלא יעקבו אחריהם), הבשמים הכי יקרים ואז זורקים (כי זה מזכיר ריח של לקוח), הבגדים הכי יקרים, לינה במלונות יוקרה. הכסף מלוכלך, לכן צריך לבזבז אותו, והרבה הולך על סמים ואלכוהול".
הקורסים: רק מה שפרקטי
כמעט 200 נשים עברו במכללה בתל אביב בשנים האחרונות, כאשר כל אחת מהן לוקחת חלק במספר קורסים. עם זאת, המכללה מתמודדת עם קשיים כלכליים לא פשוטים, במיוחד לאור הקיצוצים בתקציבים בעקבות המלחמה. "כמעט מיליון שקל קוצצו לנו. אין לנו יכולת לשפץ, ואנחנו במקסימום תפוסה".
אבל ב"המכללה" ממשיכים להאמין בכוחה של הקהילה. כל המורות והמורים מגיעים בהתנדבות, חלקם בעלי עסקים שמוכנים לתרום מזמנם ומכישרונם. "יש לנו מורות ומורים מחברות כמו מנדיי, רדוויר, רשת סטורי, שטראוס ועוד", מספרת איריס. "אני מעדיפה שכל שיעור יועבר על ידי מישהו אחר מהעסק. זה גם חושף את הסטודנטיות לאנשי מקצוע מבחוץ שאין להן הזדמנות לפגוש בדרך כלל". מגוון הקורסים רחב וכולל הכשרות כמו בק אופיס, הנהלת חשבונות, קורס למשתלות, QA, מזכירות, גננות ואפילו קורס להכשרת מדריכות פילאטיס. כל קורס נפתח רק אם יש לו עתיד תעסוקתי אמיתי. לאחר מכן אנחנו מסייעות לבוגרות למצוא מקומות עבודה: בעיריית תל אביב, בבתי המשפט, ברשת 'סטורי' ועוד. יש לנו בוגרות שעובדות היום במקומות שונים, כולל בגני ילדים, מבלי שאף אחד יודע על העבר שלהן. הן העובדות הכי מסורות.
"המטרה הסופית היא לא רק לספק מקצוע, אלא גם להעניק כלים לחיים. אנחנו מלמדות אותן לכבד זמנים ומכינות אותן לערכי החיים הבסיסיים ביותר", מסכמת איריס. "המכללה מוכיחה שגם אם העולם החטיא אותך, תמיד יש תקווה ואפשרות לבחור בדרך אחרת".
המתנדבות: לגלות את הכישרון
רחל פלוטניצקי (67), רואת חשבון מיהוד, מנהלת כספים בחברות תעשייתיות ביום-יום, אך מתנדבת במכללה כארבע שנים. "בהתחלה התמקדתי בסיוע בירוקרטי לנשים יוצאות מעגל הזנות בכל מה שקשור למס הכנסה, ביטוח לאומי וקרנות פנסיה, דברים יומיומיים שמסובכים עבורן", היא מסבירה. "מזה שנתיים אני מעבירה קורס 'מבוא להנהלת חשבונות', שנותן לנשים "טעימה" מהמקצוע, כדי שיבינו בכלל מהי הנהלת חשבונות. אם הן מתחברות, הן ממשיכות ללמוד במוסדות מוסמכים עם תעודות ממשרד העבודה, וכבר נרשמו מספר סיפורי הצלחה מרגשים של בוגרות שהשתלבו בתחום".
איך את רואה את הנשים?
"מבחינתי הן נשים רגילות. יש סטיגמה כלפיהן, אבל גיליתי בהן יכולות מדהימות. הן קולטות ומבינות הכל, אפילו הפתעתי את עצמי מהכישרון שלהן. לא כולן כאלה, אבל יש רבות שהחיים שלהן יכלו להיות שונים לגמרי אלמלא הנסיבות. אני נותנת להן את הכלים להצליח, והן עושות את הצעד האמיץ כדי לבנות לעצמן עתיד".
ההצלחה: הכשרה ותעסוקה
תמרה דהב (30) מתל אביב, סמנכ"לית פיתוח עסקי ברשת "סטורי"(Story) , החלה לפני כ-6.5 שנים את דרכה בחברה היבואנית של מותגי אופנה. במסגרת תפקידה, נחשפה לעמותת "המכללה" ומאוד רצתה לקחת בה חלק. "זה פתח בפניי עולם חדש של היכרות עם נשים מדהימות", היא מספרת. "הקורס הראשון שהעברתי נועד להכשיר נשים לעבודות מכירה בחנויות הרשת. הקורס עבר הרבה גלגולים ושיפורים. גילינו שהסטודנטיות לא מחזיקות הרבה זמן בעבודה מול לקוחות, אבל הן מבריקות בתפקידי 'בק-אופיס', במחסנים, בתפעול ובצד הממוחשב".
לאור ההבנה, הקורסים פנו לכיוון פרקטי יותר. "בקורס האחרון צוות שלם של החברה שלנו הגיע ללמד, עובדים מתחומי משרד, כספים, משאבי אנוש וסחר, כשהמטרה לא הייתה לגייס אותן לעבודה אצלנו, אלא להראות להן איך חברה עסקית פועלת ולספק ידע כללי שיכול לשמש אותן בכל מקום עבודה עתידי".
לאורך השנים, דהב הכשירה עשרות בוגרות. אבל היא הכי גאה בסיפור הצלחה אחד במיוחד: "יש לנו סטודנטית שעובדת אצלנו כבר 7-8 שנים. זה סיפור יוצא דופן של התמדה והצלחה".
השיקום: מטראומה להשראה
סיפור חייה של חן דוד, טרנסג'נדרית ופעילה חברתית, הוא מסע מטלטל שהחל בילדות קשה וחיים ברחוב, והפך למקור של עוצמה והשראה. בגיל צעיר חוותה אלימות קשה ונזרקה מביתה, מה שהוביל אותה היישר למעגל הזנות וההתמכרות למשך 30 שנה, כ-15 מהן כנרקומנית. היא מכנה את התקופה הזו כ"דוקטורט ברחוב", ומעידה שהייתה "גופה מהלכת".
השיקום של חן החל כשהייתה בת 46. בעזרת ארגונים כמו "המכללה", שסיפקו לה כלים מעשיים וליווי מקצועי, היא עזבה את הרחוב, נגמלה מסמים ובנתה את חייה מחדש. כיום היא עובדת כסגנית מנהל באגף פיקוח ותשתיות בעיריית תל אביב ומרצה בכנסים על סיפור חייה. היא לא מתביישת בעברה, עונדת אותו בגאווה ומשתמשת בקולה כדי להעלות את המודעות למצוקת נשים במעגל הזנות ולסחר בנשים.
"כשהגעתי למכללה זה היה שוק", היא אומרת. "לא רק הלימודים, אלא הסבלנות, החיבוק, האוכל החם. עשיתי שם חמישה קורסים - מזכירות, ניהול משרד, אנגלית, הום סטיילינג, שיווק ושזירת הפרחים, והיום אני חברת ועד מנהל, ויודעת שאני יכולה להשפיע ולהביא את הפן של הרחוב והסמים. ממה שאני מביאה לישיבות הוועד יוצרים וקובעים דברים מופלאים. אני אסירת תודה על ההזדמנות שקיבלתי".
