יעל שנער
סדר בקורונה בזום עם הסבים והסבתות
יעל שנער (37), חברת מועצת העיר בחיפה: "זה היה הסדר הראשון בקורונה בשיא המגפה. גני הילדים נסגרו, בעלי שעוסק בהיי־טק התחיל לעבוד מהבית, מצאתי את עצמי ללא תעסוקה ושומרת על הילדים.
"רצינו לשמור על ההורים שלנו, אז חגגנו עם עצמנו בביתנו הקט בבת גלים. ערכנו סדר כהלכתו בהיקף מצומצם. ליל סדר שהכל בו הרגיש לא בסדר. כולם רחוקים, תחום התיירות נכנס לקיפאון, אבל עדיין רצינו לחגוג. עשינו אותו מוקדם יותר כדי להתאים לשעות של הבנות ושידרנו בזום לסבתות ולסבים משני הצדדים.
"אמרנו חג שמח, לבשנו לבן. קראנו את כל ההגדה, חיפשנו אפיקומן בשידור ישיר בזום. בירכנו, דיברנו ושרנו שירים דרך הזום. הזמנו אוכל ממסעדת הנמל 24, אבא שלי גם הביא לי גפילטע פיש וחרוסת, הניח על מפתן הדלת ונסע. היה בזה משהו קצת עצוב, אבל גם כיף ונוח".
זוהיר בהלול
"זכיתי להבין את הנשמה של החג ואת רוחו"
זוהיר בהלול (72): "לפני עשר שנים הוזמנתי לסדר בביתו של יוסי פיטוסי בעכו, ידידי ורעי, שותפי בניהול קבוצת קשת - עכו עיר משותפת.
"נעתרתי להזמנה והאמת, באתי בדחילו ורחימו כי חשבתי שאני עלול להפר את הכימיה בטקס הדתי. אבל חיש קל, מכיוון שהיתה שם חברות מאוד מיוחדת, הרגשתי שהכל זורם והיה מאוד נוח ונעים. היו קרוב ל-40 מסובים מסביב לשולחן משופע במטעמים, בבית שוקק חיים.
"אין כמו לחוש את הנשמה ואת החברות מסביב לשולחן כדי להבין בדיוק מה זה ליל סדר. טקסים דתיים טיפה מדירים אנשים שאינם שייכים לאותה דת ובדרך כלל הדבר יוצר חיץ מכיוון שמדובר בדתות שונות, אבל אני זכיתי להבין את הנשמה של החג ואת רוחו. יוסי ניהל את הסדר בהרבה הומור וידע, וערך במהלכו חידונים שהזכירו קצת תחרות טריוויה ובדקו את יכולת המשתתפים להשיב על קושיות. כולנו קראנו בהגדה וגם אני נעניתי וקראתי. זהו זיכרון שנשאר חקוק עד היום".
פקד בדימוס קובי לוי
מתא המעצר לסדר פסח שהביא לשלום בית
קובי לוי (38) מקרית מוצקין, עורך דין: "זה היה לפני ארבע שנים כשהייתי קצין תורן בתחנת זבולון ערב החג. הגעתי לחתום על מעצרו של חשוד בתקיפה חמורה של אשתו.
"הייתי צריך להחליט אם לחתום על המעצר, אבל אותו אדם הגיע בוכה ושבור ולאחר שיחה קצרה הרגשתי שמדובר בתלונת שווא. המתלוננת סירבה להגיע לתחנה, אז נסעתי אליה לביתה. דיברתי איתה על המשקעים והבעיות בזוגיות.
"בסופו של דבר היא נסעה איתי לתחנה וביטלה את התלונה. הבעל שוחרר לביתו ללא תיק פלילי וחגג עם משפחתו את הפסח. לימים השניים חזרו אליי וסיפרו לי שהסדר ביחד גרם להם להציף בעיות ומשם רק לחזק את הזוגיות. דווקא ליל הסדר הזה, שלא היה שגרתי, גרם לי לשנות כיוון בחיים ומשם יצאתי לדרך חדשה כעורך דין בתחום דיני המשפחה".
שימי אטיאס
סדר הפסח האחרון שלי עם אימא
שימי אטיאס (46), אמן חושים, תושב קרית אתא: "בדיוק לפני שנתיים נפטרה אימי, הרצליה, אחרי השתלת ריאה שעברה לפני כ־12 שנה ושרדה עשר שנים.
"בתקופת הקורונה נאלצנו להתראות פחות, עקב סכנה לבריאותה. ליאת אשתי הכריחה אותנו שניפגש בפסח, כדי שאמי תוכל לראות את בתי עדי שהייתה אז בת חצי שנה. זו הפעם הראשונה שהיא פגשה אותה והחזיקה אותו, זה היה רגע מאוד מרגש.
"את ליל הסדר חגגנו אצל אחותי בעין יעקב, זה היה הסדר האחרון שבו היינו בהרכב מלא עם אמא. את האושר של אותו יום לא אשכח לעולם. בכל פעם שראיתי את אמא שלי עם ילדיי, ידעתי שהיא מאושרת וזה היה סיפוק ענק. עכשיו אנחנו צריכים לחגוג עם החור הענק שהשאירה אמי".
דורון רבו
"שמענו את ההגדה בקשר ואכלנו מצות עם חזרת"
דורון רבו (59) מחיפה: "15 שנה אחרי השחרור מהצבא הסדיר, עשיתי מילואים במפרץ אילת. באותה תקופה הייתה חדירה מכיוון סעודיה כשמחבל חתר על גלשן ורצח את השומר במכון לחקר הימים באילת.
"נכנסנו לכוננות. אני ושני מילואמניקים מצאנו עצמנו על ג'יפ עם מנת קרב כשרה לפסח, יושבים על אחד החופים לאורך המפרץ, מדליקים את האורות של הג'יפ כדי שנראה מה אנחנו אוכלים ועורכים סדר על שולחן שמצאנו. באותו הזמן בקשר, הצוות של הדבור בים הקריא את ההגדה בזמן שאנחנו אוכלים מנת קרב מיוחדת עם מצות שמתפרקות עם חזרת, חרוסת ועם בולי ביף כשר לפסח".
סטפני שלוס
הסדר במרוקו עם המשפחה מישראל
סטפני שלוס (43) מקרית אתא, פעילה חברתית: "עליתי בגיל 22 ממרוקו, שם היינו עורכים את סדר פסח עם המשפחה המצומצמת, הורים ו-5 ילדים, באווירה מיוחדת. אבל סדר אחד לא אשכח לעולם.
"האחים של אבא היו בארץ ובשנות השמונים הקשר לארץ היה רופף, אבל אבא שלי הצליח לדבר עם המשפחה שלו בישראל. לא אשכח שבהיותי בת 14 ביקר אותנו הדוד מיכה ומשפחתו שבאו מישראל. זה היה ליל סדר מאוד מיוחד, בו התוודעתי לדבר הזה שנקרא ישראליות ולמנהגי הסדר שלהם, כולל השירים. חגגנו פסח ממש 8 ימים עד המימונה. הם הביאו איתם מוצרים כשרים לפסח כמו במבה ושוקולדים שלא ידעתי שזה אפשרי לפני. המיקס של הישראליות עם יהדות מרוקו היה מאוד שונה ודירבן אותנו לעלות לישראל".
ד"ר אלי גוטרמן
הסדר בחצרים שלימד אותי את שירי ההגדה
ד"ר אלי גוטרמן (70) מקרית חיים, מומחה במיילדות וגינקולוגיה: "בשנת 1971 הייתי פרח טיס בקורס 69 בבסיס חצרים, ולימים נווט קרב בחיל האוויר בדרגת סא"ל. עברו יותר מ-50 שנה, אבל את הסדר הצה"לי הזה, לא אשכח לעולם.
היינו כמה מאות משתתפים, בהם טייסים, פרחי טיס וחיילי סדיר. כהכנה לסדר לימדו אותנו לשיר כ־15 שירים מההגדה במספר גרסאות. חולקנו לקבוצות ושרנו כמקהלה. כל חייל קיבל הגדה צה"לית עליה נכתב לאיזו קבוצה הוא משתייך בעת השירה. מפקד הבסיס ערך את הסדר, היתה אווירה של התרוממות רוח וכולם פצחו בשירה בקולי קולות.
"אחד מחבריי לקורס, קיבוצניק, חגג לראשונה סדר כהלכתו שלא הכיר. מאז אני זוכר את רוב המילים של שירי ההגדה ומדי שנה עורך סדר כהלכתו עם בני משפחתי. את ההגדה הצה"לית שמרתי עד היום".
תא"ל (במיל') מוטי כהנא
עם עוגת פסח בדרך ללשכת ערפאת במוקטעה
תא"ל במיל' מוטי כהנא (52) תושב מעלות תרשיחא, מנכ"ל משרד ההתיישבות: "בפסח 2002 היתי רס"ן, מפקד סיירת גולני, בעיצומם של הפיגועים הגדולים באוטובוסים ובמסעדות.
"יצאנו הביתה בידיעה שיכולים להקפיץ אותנו בכל רגע. חגגתי בבית אמה של אשתי במבשרת ציון, היינו כ-30 אנשים. גיסי ניהל את הסדר, כשהאיתורית החלה לצפצף והודיעו על הפיגוע במלון פארק הוקפצנו למוקטעה ברמאללה. פרשתי לאחד החדרים והתחלתי לנהל את האירוע כשהסדר המשיך להתנהל בסלון.
את הדרך למוקטעה עשינו באיגוף גדול מסביב לעיר בחמסין נורא. בדרך התחיל גשם מטורף וערפל כבד ירד עלינו שהתפוגג ואז פרצנו את החומה, נכנסנו אל מבנה המודיעין הכללי והתקדמנו ללשכתו של ערפאת במוקטעה. חמותי ציידה אותי בעוגת פסח לדרך, ואכלתי אותה בהמשך בלשכתו של הראיס".
גבי מגן
עם גולדה, דיין ודדו על סיפון הנחתת בשארם
גבי מגן, אדריכל (76) מתגורר ביובלים ליד כרמיאל: "הייתי בן 23, קצין בדרגת סגן - בוגר קורס חובלים ושירתתי כסגן מפקד הנחתת אח"י בת-שבע שהייתה אז כלי השיט הגדול ביותר בחיל הים ועגנה בשארם אל שייח'.
"קיבלנו פקודה להכנת סיפון הנחתת לקיום סדר צה"לי שכלל ניקוי וצביעה מחדש של הסיפון וסיוע לצוותי הבינוי והרבנות הראשית שירדו לשארם עם ציוד מתאים. חדר המגורים שלנו הפך לחפ"ק המטכל"י, שם הותקן הטלפון האדום לקראת הגעתם של הרמטכ"ל דדו, ושר הביטחון משה דיין.
"את הסדר עצמו ערך הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן, כשלצידו על הבמה ראשת הממשלה גולדה מאיר, דיין , דדו, ובכירי חיל הים. מקהלת הרבנות הראשית הפליאה בשירי הסדר המסורתיים. על שאר הסיפון ישבו חיילי הבסיס והספינות סביב שולחנות ערוכים בהתאם. האוכל היה צה"לי משופר. לאחר שאחד מחיילי חיל הים מצא את האפיקומן, נשאלה שאלת הרב הראשי מה ירצה, והתשובה הייתה - בניית חדר אוכל של קבע לבסיס שלמה".
מרים יונס
"מצה עם לבנה זה הדבר הכי טעים שיש"
מרים יונס, (27) מקהילת צד"ל, מתגוררת במעלות. רווקה, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת בר אילן.
"מאי טלומק, ממושב לימן, חברת ילדות הזמינה אותי לסדר בביתה לפני 3 שנים. אני אוהבת אירועים תרבותיים ובמיוחד את כל הקשור בחגים. כולנו התבקשנו ללבוש לבן וזה היה מקסים בעיניי. היו יותר מ-20 איש מסביב לשולחן גדול, השיח זרם והאווירה היתה חגיגית.
"הכרתי כמעט את כולם והרגשתי בבית. אבא של מאי ניהל את הסדר וקרא בהגדה ואני זוכרת בעיקר את צלחת הפסח שהייתה מאוד יוצאת דופן בעיניי והשאירה עליי רושם אדיר. למדתי בבית ספר יהודי ואני מכירה את החגים היהודיים, והחוויה חיברה אותי לדברים שידעתי. חלק מהשירים ששרו מסביב לשולחן הכרתי מבית הספר, כמו חד גדיא ואחד מי יודע. ואגב, גם אנחנו אוכלים מצות. מצה עם לבנה זה אחד הדברים הטעימים שיש".
הרב יהודה גינזבורג
"הסתובבנו ברחוב בפיליפינים וחיפשנו יהודים"
הרב יהודה גינזבורג, חב"דניק: "בשנת 2010, אחרי שסיימתי שנתיים של לימודים בישיבת חב''ד בברוקלין החלטתי לנסוע לעשות סדר בשליחות עם חברי יוסי אמיתי, והגענו למנילה שבפיליפינים.
"משם המראנו לסבו, העיר השנייה בגודלה והתחלנו לחפש יהודים ברחוב. מצאנו אדם לא יהודי שקרא לעצמו 'אריה' והחליט ללוות אותנו, שכרנו חדר ואולם אירועים בבית מלון מקומי, ופשוט התחלנו לעבוד. מפה לאוזן התאספו בליל הסדר כ־150 איש לסדר מיוחד.
"היה עצוב לראות את ההתבוללות, אבל היה ליל הסדר שלא אשכח. את כל האוכל הכנו בעצמנו, תירוש הצלחנו להכין, אבל יין לא. זרוע שלחו לנו מחב''ד תאילנד אבל לא הגיע בזמן וגם הבשר הכשר שהבאנו קפוא התקלקל בדרך. את ההגדות הדפסנו מהמחשב הנייד, אבל זה היה רק התפאורה. גילינו עשרות יהודים וישראלים מכל האזורים שהגיעו לשם".
ורדה גילדין
"אימא הלכה 30 ק''מ ברגל כדי למצוא שוחט"
ורדה גילדין, 93, דיירת במעון עמיגור בקריות: "אני ניצולת שואה, בת 93, בזמן מלחמת העולם השנייה, בגיל 12, ברחתי מהנאצים יחד עם אמי וסבתי דרך גאורגיה למחוז של אורל ברוסיה. לעולם לא אשכח, איך חגגנו את ליל הסדר רחוק מהבית בארץ זרה.
קראו גם:
"בתקופת הרעב והמחסור לא היה קל לערוך שולחן חג. אחד השכנים תרם לנו עוף ואימא הלכה 30 ק''מ ברגל כדי למצוא שוחט כדי שיבצע שחיטה כשרה. לקראת פסח אימא אפתה מצות קטנות מחופן קמח ועד היום אני זוכרת בדיוק את תפילותיה של אימי לחג. אני לא ידעתי להתפלל וסבתא אמרה לי: "ה' שומע תפילה בכל פה'. בכל טוב ובכל רע ניסינו תמיד להיות יחד ולהתגבר על כל קשיי המלחמה".
