בעבר הלא רחוק, הגבולות היו ברורים: המטבח הכפרי התאפיין בחזיתות ממוסגרות, ידיות בולטות וניסיון להדהד בית כפרי אירופי; המטבח המודרני, לעומתו, חתר לקווים ישרים, חזיתות אטומות ומעטפת תעשייתית נקייה. היום, הדיכוטומיה הזו כמעט שאינה קיימת.
מטבח עכשווי יכול להתחיל מאלון מלא וממסגור קלאסי, אך להסתיים בחלל שנשען על בטון מוחלק ומשטחי או לקבל צבע שלא היה מזוהה בעבר עם המטבח הכפרי. שלושה פרויקטים שונים מראים עד כמה המונח מטבח מודרני כפרי הוא כבר לא נוסחה אחת, אלא נקודת מוצא שאפשר לפרש בדרכים שונות מאוד.
כשהעץ מקבל מקום, אבל לא משתלט
במטבח שתכננה האדריכלית ומעצבת הפנים ריקי עצמון, החומר הוא זה שמכתיב את הטון. חזיתות הארונות עשויות עץ אלון רסטיק מלא, והטקסטורה הטבעית שלו נשארת גלויה מספיק כדי להרגיש את החומר, אבל אינה הופכת את המטבח לכבד. לצד האלון מופיעה יחידת ארונות גבוהה בגוון אטום ורך, כמעט אפור־ירקרק, שמכניסה שכבה רגועה יותר לקומפוזיציה. זה מהלך קטן לכאורה, אך הוא מונע מהמטבח להפוך למשטח רציף של עץ ומחלק אותו באופן טבעי לאזורים.
גם המשטחים הלבנים עושים כאן עבודה חשובה. הם מאירים את החזיתות ומחדדים את ההבדל בין הטקסטורה הטבעית של העץ לבין הקווים הנקיים של משטח העבודה.
כיור החרס החיצוני הוא אולי האלמנט המזוהה ביותר עם השפה הכפרית, אבל סביבו אין ניסיון לשחזר מטבח של פעם. אין עודף עיטורים ואין עומס של ארונות עליונים. במקומם מופיעים שני מדפי עץ פתוחים שעליהם כלי מטבח וצמחייה, כך שהקיר נשאר ברובו גלוי.
התוצאה מעניינת דווקא משום שלא ניסו "להוכיח" שמדובר במטבח כפרי. יש בו את החומרים והפרטים שמספרים את הסיפור, אבל הם מקבלים מספיק אוויר כדי לעבוד בתוך בית עכשווי.
אגוז אמריקאי על בטון מוחלק
בפרויקט של דנה לוטן, היחסים בין החומרים שונים לחלוטין. המטבח כולו עשוי אגוז אמריקאי, אבל העץ עבר תהליך הלבנה שמרכך את הגוון הכהה והעמוק שמזוהה איתו בדרך כלל.
המהלך הזה משמעותי משום שהמטבח יושב על רצפת בטון מוחלק. במקום לייצר ניגוד חריף בין רצפה קרה לבין עץ כהה וכבד, הגוון הבהיר יותר של האגוז מאפשר לשני החומרים להיפגש בצורה שקטה.
האי שבמרכז החלל ממחיש היטב כיצד מטבח כפרי משתנה כאשר אורח החיים משתנה. הוא אינו רק משטח הכנה. משולבים בו כיור קטן, אזור ישיבה ואחסון, והוא מתפקד במהלך היום כמקום עבודה ובערב כמקום התכנסות. גם כאן העץ אינו מסתפק בתפקיד דקורטיבי. הוא מופיע במקום שבו נוגעים, עובדים, אוכלים ומארחים.
החלונות הגדולים שמאחורי משטח העבודה מכניסים אור רב ומשאירים את המטבח פתוח אל החוץ. יחד עם הרצפה האפורה והחזיתות הבהירות יחסית, מתקבלת פרשנות לכפרי שאין בה כמעט כובד חזותי.
זה מטבח שממחיש היטב את השינוי שעבר הסגנון. אפשר לשמור על עץ מלא, עבודת נגרות ומאפיינים מסורתיים, אבל לחבר אותם לתכנון הרבה יותר פתוח ונקי.
ומה קורה כשהכפרי מקבל יותר חופש?
המטבח שתכננה סיגלית גלברט סופר הולך לכיוון אחר לגמרי. אם שני הפרויקטים הקודמים מאופקים יחסית, כאן הכפרי מקבל נוכחות ברורה יותר.
המטבח עשוי עץ אלון צרפתי, גם בחלקים הצבועים, והנגרות עשירה יותר בפרטים ובעיטורים. האי הגדול שבמרכז צבוע בכחול ומקבל פלטת אלון מסוגננת שעליה משולבות הכיריים. הוא אינו מנסה להיטמע בחלל, אלא תופס את מקומו כרהיט בפני עצמו.
אבל דווקא בתוך המטבח הזה מופיע אחד החומרים הכי פחות "כפריים" שאפשר לחשוב עליהם. משטח העבודה עשוי נירוסטה שיובאה במיוחד מאיטליה.
החיבור בין האלון החם לבין המתכת הקרירה מונע מהמטבח להפוך לתרגיל נוסטלגי. הנירוסטה מחזירה אותו לעולם מקצועי ועכשווי יותר, בעוד רצפת הבטון המוחלק ממשיכה את אותו מתח בין חומריות חמה לבין מעטפת כמעט תעשייתית.
גם הפריטים שהלקוחה הביאה מיפן מקבלים מקום בתוך התמונה. במקום לנסות לטשטש אותם כדי לשמור על "טוהר סגנוני", הם משתלבים בשפה שנשענת מלכתחילה על ערבוב. אירופה הכפרית, חומר תעשייתי ופריטי אמנות מהמזרח מתקיימים יחד בלי שאחד מהם צריך להסביר את האחר.
זה בדיוק ההבדל בין סגנון שמבוצע לפי רשימת כללים לבין בית שנבנה סביב אנשים וחפצים אמיתיים.
אותו חומר, שלוש תוצאות שונות
מעניין להשוות בין שלושת המטבחים דווקא דרך מה שמשותף להם. בכולם העץ נמצא במרכז. בכולם יש עבודת נגרות בעלת נוכחות. ובכל זאת, קשה לטעות ולחשוב שמדובר בשלוש וריאציות של אותו מטבח.
בפרויקט של ריקי עצמון האלון הרסטיק מקבל רקע בהיר ושקט, והכפריות נמצאת בפרטים כמו כיור החרס והחזיתות הממוסגרות. אצל דנה לוטן האגוז האמריקאי מקבל טיפול שמבהיר אותו ופוגש בטון מוחלק וקווים נקיים. אצל סיגלית גלברט סופר האלון הצרפתי דווקא מקבל יותר צבע, עיטור ונפח, ואז מאוזן באמצעות נירוסטה ובטון.
מאחורי המגוון הצורני הזה עומדת גם שאלת המלאכה עצמה. לא מדובר רק בבחירת גוונים, פרופורציות או העמדה בחלל, אלא באופן שבו החומר מקבל את צורתו הסופית. העובדה ששלושת המטבחים בוצעו בידי טאצ'ווד, ובכל זאת כל אחד מהם שומר על זהות נפרדת, מדגישה את חשיבות הדיאלוג שבין המתכנן למבצע. בין אם מדובר בבחירת לוחות אלון רסטיק שקטים, בהלבנה עדינה של אגוז מול רצפת בטון או בעיבוד עשיר של אלון צרפתי מסורתי, הנגרות אינה משמשת כאן כחתימת סגנון אחידה של היצרן, אלא כתרגום מדויק של אופי הבית והאנשים שחיים בו.
המטבח הכפרי כבר לא חייב "להיראות כפרי"
אולי השינוי הגדול ביותר הוא שהמטבח הכפרי איבד חלק מהסממנים שהיו פעם כמעט חובה. אין הכרח בארונות עליונים צפופים. האי לא חייב להיות באותו צבע של יתר המטבח. נירוסטה ובטון כבר אינם חומרים ששייכים רק לסגנון תעשייתי, ועץ מלא אינו מחייב חלל כהה או כבד.
דווקא המפגש בין העולמות הוא שמאפשר ליצור מטבח שאינו מרגיש תקופתי. כיור חרס יכול לעמוד ליד משטח לבן חלק, חזית ממוסגרת יכולה לפגוש בטון, ואלון צרפתי יכול לשבת ליד נירוסטה בלי שאחד מהם יבטל את השני.
שלושת הפרויקטים האלה מתחילים מאותו עולם חומרי, אבל כל אחד מהם מספר סיפור אחר. וזה כנראה הדבר המעניין ביותר במטבח הכפרי העכשווי. הוא כבר לא סגנון שצריך לבחור בו בשלמותו, אלא שפה שאפשר לקחת ממנה את מה שמתאים לבית ולחבר אותו לחיים שמתרחשים בו היום.
מוגש מטעם TOUCHWOOD
