תערוכת הצילומים של עומר מוזר "עירפאים", היא היא מסע אל העבר החיפאי במכונת הזמן, דרך מבנים ובניינים. אין בה אנשים נוכחים אלה רק קירות בטון, עזובה, הרס והזנחה. התערוכה מוצגת במוזיאון מוניו גיתאי לאדריכלות בחיפה, בשדרות הנשיא 135, ליד פלאפל הנשיא ותינעל אחרי סוף השבוע הזה.
זוהי תערוכת ביכורים של מוזר בן 30, בוגר בית ספר עירוני ג', מאמן כדורסל וצלם חובב. אבל מעל הכול, חיפאי שביקש להאיר את המקומות החשוכים דרך הסטילס החזק מן המילים, כפי שניסחו יפה אוצרי התערוכה, האדריכלים יונתן בן דוד וחן שמעוני-סירוטה, בטקסט המלווה את התערוכה כתוב: "מועדונים, בתי קולנוע, ברים, בתי ספר ועוד, עומדים נטושים ברחבי העיר, פזורים כעדות אילמת להזנחת רבת שנים, להוכחה ניצחת לביטוי השגור 'פוטנציאל לא ממומש', מקומות המחכים לטיפה של יחס, של השקעה, של תשומת לב".
הפרויקט נולד בתקופת הקורונה, כתוצאה משילוב של זמן פנוי ומצלמה.
"אחרי 4 שנות גלות חזרתי לכור מחצבתי, למקום בו גדלתי, לעיר שאהבתי לשנוא שתוארה תמידית כעיר עם פוטנציאל. בחזרתי לעיר, במשך כחצי שנה, ניסיתי לעקוב אחר המושג החמקמק הזה שנקרא פוטנציאל שטומן בחובו אינסוף. מסתיר בתוכו מקומות מעירי. רגשות מעוררי נוסטלגיה וזיכרונות".
"חור שחור"
עומר מוזר נולד בשכונה רמות ספיר. "ביני ובין החברים שלי אנחנו קוראים לה 'צפון נווה שאנן', בהמשך עברנו לרמות רמז, שם ההורים שלי גרים עד היום. אחרי הצבא נסעתי לעבוד בקנדה, עברתי לתל אביב שם עבדתי בבקרים בחינוך מיוחד ובצהריים כמאמן כדורסל בהפועל ת"א. הקורונה החזירה אותו לחיפה, ובעיקר השאירה לי, כמו לכולם, המון זמן פנוי. לקחתי קורס צילום באינטרנט, קניתי מצלמה ויצאתי לרחוב".
אז הצילום ממש טרי?
"לגמרי. את כל הפרויקט צילמתי במצלמה שעלתה פחות מ-1,500 שקלים ועדשת זום בסיסית. מהר מאד הבנתי שזה לא הציוד מה שחשוב, אלא מה שאתה מביא לתוך הפריים".
אפשר לומר תודה לקורונה?
"כן. לי באופן אישי היא שינתה לי את החיים לטובה. ת"א הייתה בשבילי חור שחור ששאב אותי, הרגשתי שרק כוח עליון כמו הקורונה יכול להוציא אותי משם".
למה דווקא מבנים נטושים?
"אין לי איזה פטיש למבנים נטושים, אלא רק רצון לצלם ולתעד את המרחב הציבורי שאני חי בו. ביציאה מרחוב יוסף הגידם, בו אני גר, עומד נטוש מבנה בית הספר של בסמ"ת ככה שאני רואה אותו כל יום. מבלפור אני יורד לחלוץ ורואה את קולנוע רון הענק עומד גם הוא עזוב, ממשיך לנביאים ומגלה את קולנוע עצמון או מה שהוא היה בשבילי - האומן 17. ממשיך לכיוון שוק הפשפשים ומגלה את מועדון הלונה בחמאם אל פאשה נטוש, ואז את מועדון הסטייג' (מה שהדור המבוגר זוכר אותו כקולנוע הדר) נטוש גם הוא. היו כל כך הרבה מבנים כאלה מסביבי, שהרעיון הראשוני היה לעשות קודם כל לעצמי סדר".
באלו מבנים בחרת להתמקד?
"יש את ה-מבנים שאין חיפאי שלא מכיר - תחנה מרכזית בת גלים, הקזינו, בריכת הפועל או קולנוע רון, אבל גם כאלה פחות מוכרים אבל לא פחות מעניינים, כמו הצריפים השבדיים בחורב, מפעל הטבק של דובק או מחנה זאב על סטלה מאריס. בכלל, יש מגוון - בתי כנסת, בתי ספר, מלונות, מועדונים, בתי קולנוע - חיפה לא שכחה להזניח אף אחד".
אתה מתגורר בשכונת הדר, למה דווקא שם?
"כשחזרתי לחיפה עשיתי סיבובים מהעיר התחתית ועד לדניה. בסוף, הבנתי שאם חיפה, זה רק הדר. ההיסטוריה צועקת שם מכל פינה. מבני הבאוהאוס שאפשר לראות את היופי שלהם מבעד לכיעור, גן בנימין ורחבת המדעטק שנותנים אוויר לנשימה ובכלל, רחובות הדר נותנים לך אווירה מיוחדת, אחרת מכל שכונה בעיר".
היו בעיות להיכנס למקומות הנטושים?
"הרבה שואלים אותי 'איך נכנסת לכל המבנים האלה?' ואני תמיד עונה - דרך הדלת. מקסימום דרך החלון. המבנים האלה נטושים במלוא מובן המילה. המצחיק הוא שדווקא אחרי שהעליתי אותם לפייסבוק התחילו לאטום את המבנים. יצא לי כמה פעמים להיתקל בנרקומנים או באנשים שהתמקמו שם. אבל זה אף פעם לא התפתח למשהו שלילי, הם בדרך כלל לא במצב של להזיק למישהו".
את התמונות העלית לפייסבוק.
"נכון. זו תערוכה שנולדה בפייסבוק. העליתי לרשת כל יום מבנה נטוש תחת הכותרת #עירפאים, ולאט לאט ראיתי שזה תופס. מיום ליום עוד אנשים הגיבו, שיתפו זיכרונות, תייגו אנשים, העלו תמונות. אחרי הפרק האחרון אנשים שלחו לי הודעות שהם לא יודעים איך יקומו מחר מבלי לחכות לערב לראות איזה מבנה עלה… זה יצר דיבור בעיר, וזו בדיוק הייתה הכוונה".
איך עוברים מפייסבוק למוזיאון?
"בין האנשים שראו את התמונות היו גם האדריכלים יונתן בן דוד וחן שמעוני, שהם האוצרים של התערוכה וחלק מצוות ההיגוי של מוזיאון מוניו גיתאי בבעלות עמוס גיתאי, שהוא במאי ומפיק סרטים ובעיקר חיפאי שורשי. הם באו מתוך אג'נדה שאדריכלים רק רוצים לבנות הכול חדש, בזמן שבחיפה זה לא הכרחי. צריך יותר לשמר את הקיים. תוך חודש הצלחנו להרים תערוכה".
קראו גם: >>
איך היה המפגש עם הקהל?
"פגשתי המון חיפאים טובים עם זיכרונות אין סוף, שהפרויקט נגע בהם והחזיר אותם בבת־ אחת לילדות. כרגע, מבנים אלה מביישים את זיכרונם. אבל אולי בין השברים בקולנוע עצמון, הקומות של תחנה מרכזית בת גלים או ההריסות של ואדי סאליב, נמצא קצה של אור".
היו תגובות יוצאות דופן?
"אין ספור תגובות מכל הגילאים, כל המינים וכל הסוגים. אבל מה שאותי הכי ריגש זה המבוגרים. מישהי בת 94 סיפרה לי שהיא רקדה עם הבריטים בקזינו, או אישה בת 95, אישתו של מילה ברנר ז"ל, שישבה איתי במשך שעה וסיפרה לי סיפורים שרק ממנה יכולתי לשמוע. המון המון חיפאים מבוגרים הגיעו לתערוכה, כאלה שחיו בתקופה הגדולה של חיפה בכלל ושל הדר בפרט, ואני תמיד אומר להם - 'אני מקנא בכם.. לדור שלי, נשארו רק הסיפורים".
פורסם לראשונה: 11:36, 30.01.22
