תכירו את פיטר חדאד: בן 23 שנולד וגדל ביפו למשפחה ערבית נוצרית, מאז ומתמיד אהב לשחק כדורגל, אך לא ציפה שאהבתו למשחק, ובהמשך כניסתו לעולם הגיימינג, תיראה כמו התחלתה של קריירה מפוארת.
את ערוץ היוטיוב שלו השיק חדאד לפני כשנתיים ומאז קפץ במספרי ענק ורשם יותר מ-100 אלף מנויים רשומים - מספר עצום במונחים ישראלים. ההצלחה לא נעלמה מעיני EA (Electronic Arts (ענקית הגיימינג הבינלאומית שפיתחה, הפיצה ומתחזקת את FIFA, יקום הכדורגל המקוון המצליח בעולם) שהחלה לטפח אותו מול השוק הישראלי.
חדאד צילם ופרסם סרטון משותף עם מנור סולומון ומונס דאבור שקיבל בשבוע אחד כ-22 אלף לייקים ובשלב הזה כבר היה ברור שמדובר באווז שמטיל ביצי זהב.
עם הזינוק המטאורי במעלה הסטרימינג הוא גם התייצב, כמקובל, על שם קליט יותר. נכון להיום, לערוץ היוטיוב של "בוטיניו" יש כמות מצטברת של כ-22 מיליון צפיות. נתון חריג עד בלתי נתפס ליוטיובר ישראלי.
למי ששואל את עצמו כיצד מתנהלת הכלכלה הזו שקושרת חשיפה גדולה ברשתות החברתיות לחשבון הבנק אפשר לספר שהרייטינג ההיסטרי הביא לחדאד החתמה מהירה ב-Team Finest (קבוצת ה-eSport הגדולה בישראל שמגלגלת מיליוני דולרים בפלטפורמות השונות). כמו כל "טאלנט" בתעשיה, גם חדאד מיוצג היום על ידי סוכנות ("ספוט"), שסוגרת בשבילו עסקאות חסות, קמפיינים והכנסות נוספות.
לפני הכל - איך הגעת לכינוי הזה?
"'בוטי' זה שם שסבתא שלי המציאה לי בגיל קטן. על משקל רונאלדיניו, זה פשוט הפך לבוטיניו".
החשוד המיידי
חדאד הוא שובר תקרות זכוכית שבאמת הצליח מול סיכויים קלושים. עצם היותו יוטיובר ערבי מייצר לא מעט תגובות גזעניות שהוא מקבל מאנשים שידם קלה על המקלדת. המתח הלאומני והחרמות הולך איתו הרבה אחורה, אבל היום הוא מסתכל רק למעלה.
הוא רווק, אוהד את הפועל תל אביב ואת ריאל מדריד ובן למשפחה יפואית שורשית. אחותו הצעירה לומדת עיצוב אופנה בשנקר. אמו עובדת כמזכירה בשגרירות האמירויות ואביו הוא קבלן שיפוצים. הוא גר בשכירות ("ביפו כמובן. חשוב לי להיות קרוב למשפחה"), לא רחוק מבית ספר הצרפתי "קולג' דה פרר" שבו למד מכיתה א’ עד התיכון עם יהודים ומוסלמים ונוצרים.
(השיר של פיטר "בוטיניו" חדאד | מתוך ערוץ היוטיוב)
בגיל 16 שינה כיוון ועבר לתיכון אחר. "בית הספר הצרפתי היה מאוד קשה מבחינה לימודית", הוא מספר. "המבחנים היו ממש קשים. לא הייתי פנוי לזה רגשית והראש שלי היה בכדורגל. קיוויתי שיהיה לי יותר קל ופחות עומס ולחץ, אבל חוויתי שם גזענות שהובילה לחרם גדול", הוא מספר. "באחד הטיולים השנתיים חבורה של ילדים מהשכבה הרעישו וזרקו אבנים בלילה. בבוקר האשימו והענישו אותי. לא היה לי שום קשר לזה והם אפילו לא ביררו אם זה נכון או לא. לא יכולתי להישאר שם וחצי שנה אחר כך עזבתי. המשכתי ללמוד בבית וסיימתי את כל הבגרויות".
מה שבר אותך שם?
"היחס שקיבלתי מהמורים, ההנהלה והתלמידים. התחלתי ללמוד שם בדיוק בתקופה של פיגועי הסכינים. אחרי כל פיגוע נתנו לי להרגיש רע כאילו אני הייתי המחבל. בהתחלה לא יכולתי להתמודד עם זה. הייתי חוזר הביתה ובוכה, אבל למחרת מגיע לבית הספר ולובש מסכה של 'הכל בסדר'. לא רציתי לתת להם לנצח אותי. זו היתה תקופה של שלוש שנים של סבל יומיומי.
"התגובה שלי לקללות היתה, לצערי, אלימות. לא רציתי להגיע לאלימות אבל לא היתה לי ברירה. הרגשתי מותקף. לא הייתי הערבי הנוצרי היחיד בבית הספר ואני זוכר עוד שלושה ילדים כאלה, אבל ההבדל ביני לבינם היה שהם התביישו במי שהם ולא דיברו על מוצאם. אני תמיד דאגתי להזכיר מאיפה אני ומי אני, וכנראה שלרוב בית הספר זה לא בא בטוב. הייתי גאה ותמיד אשאר גאה על המקום שממנו באתי".
מה קרה אחרי שעזבת?
"התחלתי לעבוד עם אבא שלי בשיפוצים ובזמן הפנוי כל הזמן שיחקתי במחשב. אחרי כמעט שנה קיבלתי הצעה לנהל תוכן של אפליקציה ואתר של חברת נסיעות ושילבתי את זה עם העבודה עם אבא. באותה תקופה פתחתי את ערוץ היוטיוב. את עולם היוטיוב לא הכרתי מהארץ כי תמיד צפיתי ביוטיוברים מחו"ל. את ההשראה קיבלתי בעיקר מהיוטיובר האנגלי KSI ומקאסטרו – אחד הסטרימרים הגדולים בעולם של FIFA. כשנכנסתי לזה, גיליתי את עולם הגיימינג הישראלי".
חשבת שההצלחה תהיה כה מהירה?
"תמיד ידעתי שאצליח בגדול אבל לא ידעתי שזה יגיע כל כך מהר. ידעתי שיש בזה כסף, אבל לא עשיתי את זה בשביל זה אלא מתוך התשוקה לדבר. מי שעושה יוטיוב בשביל כסף, המקום שלו לא ביוטיוב. תמיד חלמתי לשדר ולעשות סרטונים ושיהיה קהל שאוהב אותי. את האהבה הזו חיפשתי בחוץ ולא מצאתי. לא באמת ידעתי מה זה להיות אהוב. תמיד הייתי הילד שכולם שונאים, במיוחד כי אני ערבי".
ככוכב רשת, אתה מרגיש היום פחות מותקף על רקע לאומני?
"הגזענות אף פעם לא נעלמת. בתקופות של פיגועים או מלחמות לפעמים אני לא מפעיל את הערוץ, כי כבר חוויתי גלי שנאה במצבים כאלה. תגובות כמו 'ימחבל תקבל סרטן', 'תגיד לדודים שלך להפסיק' וכו'. בהתחלה קיבלתי את הדברים האלה קשה. הייתי מסיים לייבים ומתחיל לבכות. שאלתי את עצמי 'מה אני עשיתי לכם? למה מגיע לי את זה? כל מה שאני מנסה לעשות זה לשמח אתכם ולבדר אתכם'. אני יודע שהמון אנשים לא אוהבים את זה שאני מצליח ואחרים אומרים שאם לא הייתי ערבי הייתי מצליח יותר".
והיו גם תמיכות. באחת המערכות מול עזה, אחרי שידור שגרר נאצות, כתב מנוי בשם ארז גבאי כך בעמוד שלו: "בוטיניו הוא ערבי נוצרי. גר ביפו ואוהב את ישראל. הוא יודע שאין דבר כזה פלסטין. גם הוא קם אתמול בשלוש בלילה בגלל האזעקות.
גם הוא שמע את הבומים והתפלל שלא יפול לו טיל על הראש. בוטיניו פתח לייב לא בשביל הכסף ולא בשביל הצפיות אלא כדי לשנות את האווירה, בשביל לשמח אתכם, בשביל שיהיה לכם טוב על הלב. אבל היו כאלה שבאו להרוס, לקלל ולגדף. היו כאלה שניסו להראות לו שהוא לא רצוי בחברה הישראלית. אני מתבייש במי שעשה את זה ומתנצל בשמם! ואני גאה בך ותמיד אעמוד לצדך, בטוב וברע. ובאותה נשימה אני קורא לכל יוצרי התוכן בארץ לתמוך בבוטי".
4 צפייה בגלריה
פיטר "בוטיניו" חדאד. "קופצים עלי במגרשי כדורגל כאילו אני רונאלדו, זה מטורף"
(צילום: ריאן)
חבילה הגיעה
כמו כל יקום ספורט מקוון, גם הסביבה של FIFA מאפשרת לשחקנים "לנהל" את המועדון המקצועי שלהם ולהיות מנג'רים שמחתימים שחקנים ומשחקים בהרכבים. היכולת לרכוש שחקנים בסדר גודל של מסי, ניימר ואמבפה נגזרת מביצועי המועדון הוירטואלי וכדי לעשות את העסק מעניין יש גם עניין של מזל. כל שחקן FIFA מחכה לרגע שבו המשחק יזכה אותו בחבילה מסתורית שהפתיחה שלה תגלה מה יש בפנים - רונאלדו (שמחה גדולה וצרחות גיל) או מגן אלמוני מקצה הבונדס-ליג (בכי תמרורים ואבל). רגע "פתיחת החבילה" הפך לטקס כה מקובל בעולם, ששחקנים רבים החלו לצלם את תגובותיהם לאירוע וכך נולד ז'אנר "פתיחת החבילות". חדאד, כלומר בוטיניו, הפך לכוכב גם בגזרה הזו.
זה באמת כל כך מרגש?
"לגמרי. זו תופעה מאוד נפוצה בעולם ולא רק ב-FIFA. לפתוח חבילות זה מרגש אבל אני תמיד גם מזהיר קצת את הצופים ואומר 'אני יכול להרשות לעצמי לעשות את זה - אתם פשוט תצפו בי'. בקלות זה יכול להפוך להתמכרות, כמו כל דבר בחיים. לא שידוע לי על מקרים כאלה, אבל אני תמיד דואג להזהיר את הקהל".
למעשה, כל ה"שדרנים" והסטרימרים והיוטיוברים הם בעצם סוכני שיווק של חברה מסחרית...
"אני ממש לא חושב שזה ככה. אני מייצר תוכן במשחק עצמו. המשחק לא משלם לי כדי לקדם אותו. היה לי קמפיין אחד עם EA ספורטס שבו קיבלתי כסף על זה שפירסמתי את המשחק אבל זה לא משהו עקבי. הלוואי שזה היה עקבי. זה חלום לעבוד עם חברה גדולה כזו. מיוטיוב אני מקבל כסף כל חודש על פרסומות שהם משלבים בסרטונים שלי. יש גם לא מעט אנשים שתורמים לי כסף כי הם מעריכים את עבודה שלי. גם Finest משלמים לי על תוכן שאני מייצר".
לאן הולכת התעשייה הזו? איזו קריירה אפשר לעשות מזה?
"אני לא יודע מה יקרה מחר ומקווה שהעולם הזה יתפתח כמה שיותר. אני אישית רוצה כמובן לגדול עוד, לייצר עוד דברים גדולים. למשל כמו המשחק הגדול שיהיה לנו בסוכות בהיכל הטוטו בחולון מול אלפי צופים. אני חלק מקבוצת ה'יוטיוברים' ונשחק נגד קבוצת ה'סקילרים'. מעבר לזה - החלום שלי הוא לקבל קמפיין או חוזה גדול מחברת ספורט כלשהי. כרגע זה כל החיים שלי. אני משקיע בזה לפחות תשע שעות ביום".
איפה אתה ממקם את עצמך, מבחינת הצלחה, יחסית ליוטיוברים אחרים בארץ?
"די בטוח שאני כרגע הגיימר הערבי הכי גדול בארץ שמשדר בעברית. מבחינת כוכבים, יש בארץ לא מעט. היוטיובר הכי גדול בארץ הוא 'אינדה גיים' ולרמה שלו אני רוצה להגיע. הוא הופיע בפסטיגל והוא מוציא סרטונים ברמות יותר גבוהות מחו"ל. שם אני רוצה להיות".
ומחוץ ליקום הווירטואלי?
"כמובן להקים משפחה, אישה וילדים. מחוץ ליוטיוב אשמח להתמודד בתוכנית ריאליטי כמו האח הגדול או גולסטאר. מוזר להגיד את זה, אבל גם בלי ריאליטי אני מרגיש מפורסם. קופצים עלי במגרשי כדורגל כאילו אני רונאלדו, זה מטורף. כל החיים חלמתי להיות כדורגלן ולהתפרסם. היום אני לא כדורגלן, אבל אני כן מפורסם בעולם הכדורגל. אני גם מחכה ליום שמישהו כמוני יכנס לפוליטיקה. כמות האנשים ששינו את דעתם על ערבים בגללי היא די מטורפת".
אז למה לא אתה?
"כרגע לא. אמנם שיחקתי כדורגל עם נבחרת חברי הכנסת, אבל זה עדיין לא עשה אותי פוליטיקאי".
