אף פעם לא חשבתי שאצא עם בחור חירש. ליתר דיוק, אף פעם לא חשבתי שאשייך את עצמי לקהילת החירשים.
נולדתי למשפחה שומעת. הורים שומעים, שלוש אחיות גדולות שומעות, וגם אני נולדתי שומעת, רגילה לחלוטין. עד כאן נשמע לא רע, נכון?
כשהייתי ילדה סבלתי מדלקות אוזניים שלא עוררו במיוחד את דאגת הרופאים, לכן גם הוריי לא היו לחוצים. "זה יעבור לה", טענו הרופאים. "קצת אנטיביוטיקה וזה הכל".
הוריי, שהיו אופטימיים וחיוביים, הלכו שבי אחרי המומחים בחלוקים הלבנים ומילאו אחר הוראותיהם.
אני מאמינה שלכל אדם יש ייעוד בעולם, מטרה שלשמה הוא הגיע למקום מסוים בזמן מסוים, וכך גם לי.
הטיפול התרופתי שנתנו לי כילדה לא עזר, והשאננות הובילה לקרע בעור התוף בשתי אוזניי. הקרע הוביל לירידה בשמיעה שהלכה והתדרדרה במשך השנים. לאחר אין ספור בדיקות שמיעה, פגישות וייעוצים עם רופאי א.א.ג שונים, הוחלט לנתח אותי.
וכך הובלתי לחדר הניתוח. ילדה בת 9 עם חלוק ירוק על גופה. לא הבנתי מדוע ולמה, אבל כולם אמרו ש"זה ישפר את המצב".
אגלה לכם משהו קטן, זה לא שיפר.
המצב נשאר כשהיה, ואפילו התדרדר עם השנים. השמיעה לא השתפרה ולא חזרתי לשמוע כבמטה קסם כפי שהוריי קיוו.
בגיל 12, ממש בסוף כיתה ו' ולקראת המעבר לחטיבת הביניים, קיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים שלי. היחסים שלי איתם היו מורכבים, יחסי אהבה-שנאה לא פשוטים: מצד אחד, הם עזרו לי לשמוע, גרמו לי לשמוע צלילים ומנגינות שלא שמעתי בעבר, רשרוש של עלים, טפטוף הגשם על החלון ותיפוף הרגל על הרצפה.
מצד שני, הם היו סימן מזהה, סימן שהבדיל אותי ממשפחתי, משאר חבריי ה"שומעים" בכיתה, מכל האנשים שסבבו אותי. הרכבת המכשירים על אוזניי היוותה סוג של "הודאה" שאני שונה, אחרת, מוגבלת.
אחרי לבטים רבים ואין-סוף שכנועים מצד הוריי, הסכמתי להרכיב את המכשירים בתנאי אחד: שאף אחד לא יידע.
וזה מה שעשיתי במשך 6 שנים, מחטיבת הביניים ועד סיום שנת הלימודים בכיתה י"ב. הסתובבתי ברחבי בית הספר עם שיער פזור, מסתירה את מכשירי השמיעה שעל אוזניי בעזרת שיערי, מפזרת חיוכים מזויפים לחבריי שלא יודעים דבר. ההסתרה הייתה קשה, מאמץ כפול שנאלצתי להשקיע גם בקשרים חברתיים וגם בלימודים: לצחוק מבדיחה שלא שמעתי, לשקר שלא הגעתי בגלל אירוע משפחתי ולא לספר שבעצם הייתה לי בדיקת שמיעה, לזייף שאני לא אוהבת ללכת לים או לבריכה רק בגלל שלא רציתי לחשוף את המכשירים, לחשוף את עצמי, את המגבלה שלי.
גם בלימודים לא היה לי קל בכלל. אמנם הייתי ה"חרשנית" של הכיתה, אבל התואר הגיע בזכות ולא בחסד. בבית הייתי לומדת שעות על גבי שעות כדי להשלים את הפער שנוצר כי לא שמעתי את המורה, כי היא הכתיבה בעל פה או כתבה על הלוח עם הגב אליי והאופציה של קריאת שפתיים הלכה לפח.
התפנית הגיעה כשסיימתי את כיתה י"ב. אחרי שש שנים של "חיים כפולים", של הסתרה, אי-קבלה ובושה.
קיבלתי פטור מהצבא, והחלטתי ללכת להתנדב במסגרת השירות הלאומי-אזרחי. הרכזת שלי התעקשה שאלך להתנדב בבית ספר של חירשים וכבדי שמיעה בטענה ש"הם ממש כמוך", ואני נחרדתי מהרעיון, כי מה לי ולהם?, אבל בסוף הסכמתי רק לנסות.
הניסיון מלא הפחד והחשש הפך לשנתיים של התנדבות מלאות בצחוק, שמחה והמון קבלה. סוף סוף הרגשתי שהגעתי הביתה, למקום שבו מקבלים ואוהבים אותי כמו שאני, מקום שבו אני לא צריכה לחיות חיים כפולים, לא צריכה להסתתר ולהתבייש במי שאני.
פתאום הייתי שווה בין שווים, יחד עם כל החניכים שלי שהפכו לחברים, נערים ונערות בני גילי שמתמודדים גם הם עם אותם קשיים שיש לי, אבל לעומתי, הם היו מלאי ביטחון ואהבה עצמית. מסמנים עם הידיים בגאווה, כשעל אוזניהם מכשירים ושתלים שהם אינם מסתירים כמותי.
לאט, לאט, מבלי שבכלל שמתי לב, התחלתי גם אני לנהוג כמותם: לדבר עם הידיים בשפת הסימנים, לומר בגאווה ש"גם אני כבדת שמיעה".
בתום השנתיים הללו, המשכתי ללימודי מתורגמנות לשפת הסימנים הישראלית באוניברסיטת בר אילן, והמשכתי להיות חלק מקהילת החירשים, שהפכה כבר מזמן להיות חלק מהעולם שלי. כשסיימתי את לימודיי, חזרתי לעבוד בבית הספר לחירשים שבו עשיתי שירות לאומי, והמשכתי להתנדב במסגרות של חירשים וכבדי שמיעה, זה היה חלק בלתי נפרד ממני.
וכך הכרתי אותו.
במהלך התנדבות עם ילדים חירשים ב"בכפר נהר הירדן" בצפון הארץ, הכרתי את ארז אברהם - בחור חירש מתל אביב.
התנדבנו יחד בכפר במשך שבוע שלם, ולא יכולתי שלא להתעלם מהפרפרים שהיו לי בבטן כשהייתי בסביבתו.
הוא גרם לי להרגיש מיוחדת, אחת ויחידה. הרגשתי נינוחה לידו, כאילו זה נועד לקרות.
"אבל הוא חירש", הייתה המחשבה שעלתה בראשי בכל פעם שהרגשות הופיעו בנוכחותו. תמיד יצאתי עם בחורים שומעים, מעולם לא שקלתי אופציה אחרת. אבל איתם זה היה שונה, אני הייתי שונה. יותר מתאמצת, יותר משתדלת, לא טבעית וזורמת כמו שהייתי עם ארז.
אז החלטתי ללכת על זה. אמנם זה לא קרה מיד אחרי ההתנדבות המשותפת (אלא חצי שנה מאוחר יותר) אבל הגורל הפגיש בינינו שוב באירוע של חברים משותפים בו החלטתי לקפוץ למים בתקווה שהוא יתפוס אותי.
והוא תפס. וזו הייתה הנחיתה הכי רכה ונעימה שחוויתי אי פעם.
איתו אני מרגישה בטוחה, מוגנת, שנינו מול כל העולם. אני מרגישה שהוא מבין אותי, שהוא הולך איתי יד ביד. יש לנו את השפה שלנו, את שפת הסימנים, שהפכה לשפה המשותפת שלי ושלו. איתו אני מרגישה בנוח לאסוף את השיער שלי ולחשוף את המכשירים לעיני כל, דבר שנשמע כה קל ופשוט אבל לא העזתי לעשות במשך 23 שנה.
הוא גורם לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי, ובזכותו אני מאתגרת ומגלה על עצמי דברים חדשים בכל יום שעובר.
קראו גם:
המסע שלי לא נגמר, הוא רק התחיל. יהיו עליות ומורדות, אני בטוחה, ממש כמו רכבת הרים. אבל יש לי את ארז לידי, וזה מרגיע ומנחם אותי, ומרגש אותי לתהות מה צופן לנו העתיד.
האם הייתם יוצאים לדייט עם כבד שמיעה?
לרגל יום השמיעה הבינלאומי שיצוין ב-3.3 ערכה חברת שטיינר מכשירי שמיעה מבית סונובה ישראל בשיתוף מכון המחקר מאגר מוחות סקר, שמגלה כי 62% מהציבור היו יוצאים לדייט עם כבד/ת שמיעה. 15% השיבו בשלילה ו-23% ענו שהם לא יודעים.
"הנתונים המשמחים האלה החזירו אותי לסיפור ההיכרות שלי עם האהבה שלי", אומרת פנקר. "אף פעם לא חשבתי שאצא עם בחור חירש. ליתר דיוק, אף פעם לא חשבתי שאשייך את עצמי לקהילת החירשים.
