אריאל גולדברג (27) מקרית אתא, חובשת רפואת חירום במד"א, מספרת היום (ראשון) ל-mynet קריות כיצד החליטה להיענות לבקשת גורמים במד"א ולעלות לראשונה בחייה להילולה בקבר הרשב"י. היא לא תיארה לעצמה שתיקלע לאירוע הקשה, במהלכו נהרגו 45 חוגגים, שנמחצו ונחנקו במעבר המוות במירון: "עשיתי החייאות לאנשים שעד לפני רגע עמדו שמחים על הרגליים, ולצערנו נאלצו לקבוע מוות, ועוד פצוע ושוב קובעים מוות".
קראו גם >>
גולדברג: "שכששאלו מי רוצה לנסוע למירון, התלבטתי מאוד, אבל כל הזמן דיברו על החוויה והעוצמה והחלטתי שהשנה אני עולה. רציתי להיות חלק מהגורמים של ההילולה ולעזור, וזה מה שעשיתי. כשעה לפני האירוע, הגעתי למירון והתמקמתי במרפאה בכניסה להר יחד עם הצוות שלי". יחד עימה היה גם שמחה גולדברג, בעלה, וחובש רפואת חירום במד"א בעצמו.
4 צפייה בגלריה
"ילד בן 11 שהצלחנו להציל הוא נקודת האור שלי". חובשת במד"א, אריאל גולדברג
(צילום: פרטי)
גולדברג: "פתאום התחילו רעשים בקשר, צעקות, תחילה נאמר שקרסה טריבונה, וביקשו שיעלו כוחות אל הזירה. כמה דקות אחר כך כבר הוכרז על אירוע רב נפגעים שם 30 פצועים קשה.
"ביקשו מאיתנו להיות ערוכים לקליטת פצועים. תוך כדי אנחנו רואים משאית של אירוע רב נפגעים, התחלנו לעבוד במהירות, ובזמן קצר התחילו להגיע אלינו פצועים קשה שהיו תוך כדי החייאה. עשיתי החייאות, אני והצוות שאיתי לאנשים שעד לפני רגע עמדו שמחים על הרגליים, ולצערנו אנחנו נאלצים לקבוע מוות, ועוד פצוע ושוב קובעים מוות, ככה עברנו תשעה אנשים, בהם צעירים מאוד, מראות קשים וכואבים.
"לא עיכלתי איך כל כך מהר ההר של השמחה הפך לזירת אסון. כאב גדול על כל אחד כיסינו אותם בסדין ונאלצנו לנסות ולהציל עוד אנשים". באותו הזמן בעלה נשלח לסייע בפילוס הדרך עבור הגורמים הרופאים אל זירת האסון.
הכאוס הגדול על ההר, והדאגה של הנוכחים לקרוביהם התנקז גם כן אל המרפאה: "הגיעו אלי המון אימהות צורחות ולחוצות רוצות לדעת שהבנים שלהם אינם בין האנשים שבתוך האירוע, ולא היה לי מידע לתת וגם אם היה, אסור לי לתת להן. ראיתי אותן, ונשברת".
לא מעט פצועים עברו דרך המרפאה, אותם הצליחה גולדברג להציל, אך ילד אחד זכור לה ביותר: "הגיע אלינו ילד בן 11 במצב מאוד קשה, אנחנו ייצבנו אותו בשטח. נתנו לו טיפול מציל חיים וברוך ה' התבשרנו היום שהוא חזר להכרה מלאה. הילד הזה, המתוק הזה הוא הנקודת האור שלי בכל האסון הזה".
מאז האירוע מתקשה גולדברג להירדם: "חזרתי הביתה וישר חיבקתי את הילדים שלי, אני לא ישנה בלילות כל המראות הקשים חוזרים אלי, לראות שורה של גופות אחת ליד השנייה, אנשים שלפני רגע רקדו ושמחו, זה תמונה שחרוטה לי בראש. אני כל הזמן אומרת לעצמי כמה החיים שבריריים, כמה צריך להוקיר את החיים, ולומר תודה על כל הזמן שאנחנו והיקרים שלנו כאן. יש אנשים שיצאו לשמוח ולא חזרו, זה בלתי נתפס".
