יוסי אח שלי קטן,
כשעמוס אחינו הבכור נפטר לפני שנה ו-3 חודשים, פתחתי את הספדי בהלוויה, במילים אלה: "היום כולם אחים, לאן שאתה לא פונה, ובכל שיחה של גברים, שומעים "אחי" "אחי".
אבל לי היו רק שני אחים, עמוס הבכור, יוסי הצעיר ואני באמצע. את הצעיר לקחה המלחמה והוא רק בן 24. את הבכור לקחה המחלה והוא בן 77. ואת אבינו לקחו שתיהן, המלחמה שהרגה את יוסי הפכה את אבא למת מהלך והמחלה השלימה את המלאכה. והוא רק בן 62".
הייתי תינוקת בת שנה ו-4 חודשים כשנולדת, ואינני יכולה לזכור את שנותיך הראשונות. אך בערך מגיל 4 אני זוכרת דברים, ואתה תמיד היית שם. גם אלבומי התמונות מגלים, כי כמעט בכל תמונותי מגן הילדים, גם אתה נמצא. הרי היית באותו גן, בכיתה אחרת, כי שם אמא עבדה כעוזרת גננת. בכל חגיגות שבועות, פורים או ימי הולדת, אנחנו ביחד.
לאחר נפילתך אמא החלה לכתוב שירים ואף הוציאה חוברת. בשיר הנקרא "זכרונות" כתבה:
"יום הקבורה שלך נקבע
ואני זכרונות מעלה.
זה היית אתה
כאשר בן שני נולד למשפחה
צעקן מרגע ראשון
אך בעל לב זהב עד יום אחרון.
גדלת עם אביגיל כמו תאומים
ואני גאה הייתי ביחסים היפים"
כבר 47 שנים, בכל יום זיכרון אנחנו בבית העלמין, ליד קברך. ויש חברים שלך שעדיין מגיעים כל השנים. סבא נפטר בגיל 96. אבא נפטר שנה וחצי אחריו, 10 שנים אחרי נפילתך, ואמא 10 שנים אחרי אבא. איציק נפטר ממחלה ב-2009 ואחריו גדעון, בעלה של דודה רותי ודני בנה, שנפצע גם הוא במלחמה הארורה ההיא והיה להלום קרב, ולפני שנים אחדות שם קץ לחייו. לאחרונה איבדתי גם את דודה רותי, את עמוס ואת ביאס. ועם לכתם, נשארתי בלי איש לשאול על דברים שקרו ואני איני יודעת את התשובה. והבנתי שעלי להעלות את הדברים על הכתב, לדורות הבאים, כי אחרי לכתי, לא יהיה איש שיוכל לספר.
היית יפה תואר ולב וכל כולך ארץ ישראל היפה, מאלה שההוא במרומים מאד אוהב לקחת אליו. ואתה כל כך חסר, גם אחרי כל השנים הללו, שנים בהן אמרתי לילדיי לא פעם, שלא פחות מאובדני שלי, צר לי על כך שהם לא זכו להכיר אותך וליהנות מהדוד הכי טוב בעולם.
אביגיל.
