בסוף השבוע שעבר הלכה לעולמה, בגיל 99, הבמאית נולה צ׳לטון, זוכת פרס ישראל, בביתה שבקיבוץ שדות ים. נולה צ'לטון הייתה מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה. צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים שהיגרו מרוסיה. היא נישאה בגיל 17, אך הנישואין לא החזיקו מעמד. לישראל היא הגיעה בשנת 1963 כתיירת, והתאהבה בארץ. כאן היא ביימה הצגות שונות בכמה תיאטראות, והשפיעה גם על תיאטרון חיפה. ניתן לומר כי ההיסטוריה של תיאטרון חיפה, קשורה לנולה שחייב לה את פתיחת החלון למחזאות הישראלית, הקרויה מחזאות דוקומנטרית.
קראו גם: >>>
באותה תקופה, תיאטרון חיפה, יחד עם מייסדו יוסף מילוא (פפו) העלו מחזאות שהיתה מגוון של מחזאות קלאסית, מודרנית ומקורית. עד שהגיעה נולה. ביוזמתה, ובהשראתו של עודד קוטלר, המינונים השתנו. נעשו פניות למחזאים מקומיים. נוצרו שתי קבוצות הפרויקט של תיאטרון חיפה שהביאו רוח חדשה לתיאטרון. הראשונה היתה זו שהתיישבה בעין הוד, בה היו חברים בין היתר מוני מושונוב, שלמה בר אבא וסנדרה שדה. קבוצת הפרויקט השנייה, היתה זו שעלתה לקרית שמונה. שם גרו באחד השיכונים בקריה, לימדו בחוגים לתיאטרון בבתי הספר, הכירו את התושבים, התחברו אליהם ויצרו יחד עם נולה עבודות תיאטרון חדשות כמותן לא נראו אז. באותה תקופה נוצרה במה 2 של תיאטרון חיפה, שהביאה מחזאות שונה ממה שהיו רגילים לראות בבמה הראשית הגדולה של התיאטרון.
ילדים זה שמחה
עמליה אייל, אשת יחסי הציבור של תיאטרון חיפה, שמלווה אתו כבר עשרות שנים, הכירה היטב את נולה צ'לטון: "אחת ההצגות הראשונות עבורן עיצבתי תוכניה הייתה הצגת "אופניים לשנה". אני זוכרת את הסיפורים שסיפרו חווה אורטמן, איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, ארנון צדוק, דניאלה מיכאלי ואלי חכמון במהלך העבודה על התוכנייה".
"ישבנו אז יחד באחת הדירות בקריה עם נולה. הם נראו לי כמו גרעין של חלוצים, חדורי אידיאלים, שבאו לשנות. נתנו לנו ציורים ומכתבים שציירו תלמידי בתי הספר בקריה והעבירו לידיהם. ציורים ומכתבים מרגשים שנעשו בהנחייתם. .. הם עשו סוג של תיאטרון שלא הכרתי. חזרתי משם נפעמת. ביקור בעולם אחר".
בשנים 1973-75 היא עבדה צ'לטון עם יהושע סובול על מחזהו "ליל העשרים". המחזה נכתב באמצעות אילתורים עם השחקנים, ואחרי שעלה על בימת התיאטרון העירוני, המשיך להיות מוצג על במות רבות בישראל. סובול העלה אז גם את "הימים הבאים", עדויות של זקנים בערוב ימיהם כפי שלוקטו על ידו בבית אבות במרומי הכרמל. הוא התגורר אז בחיפה, ושימש כעיתונאי ב"על המשמר", בסניף הקטן בחיפה, ששכן ברחוב חיים.
ב-1976 ביימה נולה בחיפה את ההצגה "קריזה", שנחשבת לאחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית. "קריזה" שנולה ביימה, נכתבה במשותף על ידי סובול ווינגרטן. את המוסיקה הבלתי נשכחת יצר שלמה בר.
על הבמה שרו: "תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו שישה ילדים. תקבלו שיכונים כניסה ומטבח ושני חדרים קטנים. תביאו ארבעה, תביאו חמישה, תביאו שישה ילדים... ילדים זה שמחה. ילדים זה ברכה, ולכם יש לב של זהב, כתוב בתורה אולי בגמרא". והקהל פיזם את השיר בצאתו מאולם התיאטרון.
עמליה אייל: "נולה הביאה את סיפורן של האוכלוסיות המוחלשות אל הבמה. כן, הבשורה של המחזאות המקורית יצאה אל העולם מתיאטרון חיפה. בתיאטרון חיפה של אותם ימים היא הייתה זו שקבעה את תדמיתו ואופיו של התיאטרון. השפיעה על היוצרים שעבדו איתה, קוטלר, סובול, וינגרטן, דליק ווליניץ, דניאלה מיכאלי, סיני פתר ועוד ועוד. בכל אחד מהם יש משהו מנולה. היא נתנה ביטוי לישראל האחרת. לנסתרים ולטעוני הטיפוח, לאלה שקולם לא נשמע או מושתק. תיאטרון דוקומנטרי קראו לזה, אבל בעצם זה היה תיאטרון שחשף חברה בחושך, חברה שאנחנו לא מכירים, אוטמים לעיתים אזניים מלשמוע את הקולות, ולא מודעים לה. היא היתה האישה הגדולה של התיאטרון הישראלי".
מעורבות חברתית
אחת העבודות האחרונות שנולה יצרה הייתה עם דליק ווליניץ וביימה את הצגת היחיד שלו "פה ושם בארץ ישראל", המועלית בימים אלה בתיאטרון יפו, על פי ספרו של עמוס עוז.
ווליניץ: "היא היתה המורה שלי לפני 45 שנה, ובכל מפגש שלנו נוכחתי באיכפתיות שלה, ברצון שלה לשנות את הראייה על החלשים בחברה. ראיתי את הניסיון שלה לעשות תיאטרון שיש בו מעורבות חברתית, ואת היכולת לשנות משהו בחברה אפילו בצעד אחד קטן, וזה יכול להיות ילדים שלא מקבלים תשומת לב, קשישים, פליטים, או ערביי ישראל. וכמובן – עשייה מאוד גדולה בכל הקשור לעיירות הפיתוח.
מדי פעם היא עשתה תיאטרון קלאסי, אבל גם שם היו קריצות לעבר העניינים החברתיים. כמחנכת, והיא היתה מחנכת גדולה, היא העמידה פה שורה של שחקנים, מהטובים שיש. לא תמיד העבודה עימה הייתה קלה. היא הייתה הוריקן, טורנדו, סוחפת. בימיה האחרונים, בתקופה האחרונה, משהו בה התרכך. היא הפכה לאישה חמה ואוהבת וקצת פחות מפחידה... עד השנייה האחרונה לחייה היו לה תוכניות לעשות פרויקטים, לשנות ולעשות. אני כל כך אהבתי אותה, אוהב אותה, וחייב לה המון. היא נלחמה עד השנייה האחרונה. בסוף- בסוף אמרתי לה: נולה, Let it go והיא צרחה עליי... נלחמה על כל שאיפת אוויר. המנגנונים, כשמתקרבים לגיל 100, מפסיקים לעבוד כמו שצריך, אף על פי שהייתה אישה בריאה מאוד, והלכה לעולמה בלי שום מחלות רקע".
פורסם לראשונה: 09:05, 17.10.21
