דבורה לילי כהן, חיפאית אם לשלושה, היא מנהלת חשבונות ומטפלת בפסיכותרפיה. בימים אלה יצא ספרה הראשון, "ארץ לאיבוד", ספר הרפתקאות על שני ילדים שמוצאים פתח מפתיע, ובצדו השני - עולם אחר: ארץ שכל יצוריה שבורים או פצועים. שם נמצאים, בין היתר, כל הגרביים הבודדות, חתול אבוד שנתקע על העץ, חיות פלסטיק שבורות, הזנב של סימבה, ואפילו זקנה אבודה ומכמירת לב עם חיוך תמידי שמתמרמרת על האוכל בבית האבות.
שני הילדים הולכים לאיבוד, ובין בדידות לבהלה הם מגלים את האומץ, מבינים את המשמעות העמוקה של חברות, ולומדים כמה כוח ועוצמה מקבלים כשמצליחים להתמודד עם קשיים, משברים ופחד.
דבורה לילי כהן נולדה לאב שוויצרי שעזב את הטכניון של שוויץ כדי להיות חקלאי בקיבוץ להבות הבשן, ולאם ילידת פרנקפורט שהיגרה לאנגליה במסגרת הקינדרטרנספורט במרץ 1939. "אבא האמין במרכס, באחוות עמים ובקיבוץ. בעוד שאימא האמינה בעיקר באבא, בחיוכים ובעוגות. עם שתי אחיותיי הביולוגיות ביליתי כשעתיים ביום בחדר ההורים, אבל בשאר הזמן הייתי צמודה לאחי ואחיותיי החשובים לא פחות, 12 ילדי קבוצת 'אלון'".
איך עברו שנות ילדותך בקיבוץ?
"הייתי ילדה שמתפוצצת מצחוק מול פניהם הנוזפות של המבוגרים. הייתי החוצפנית הזו שמארגנת 'כוחות' במשחק על הדשא ואת השתוללויות הלילה לאחר שהמטפלת עוזבת את בית הילדים. הילדות בקיבוץ הייתה מדהימה: משחקים בחוץ, בתים על העץ, מחנות סתר, גינות ירק, חיפוש אוצרות, הרבה טבע וצחוק, אבל היו גם לילות ארוכים בהם אני שוכבת ערה ומבועתת, יחסים המורכבים עם המפלצת שהתגוררה לי מתחת למיטה ועם שדוני המסדרון שעקבו אחרי בדרך לשירותים שבקצה הרחוק של בית הילדים".
מתי עברת לחיפה?
"עברתי לחיפה בשנת 1993, מיד לאחר שהתחתנתי עם בעלי דאז. נפגשנו בריקודי עם בזמן שלמדתי תיאטרון בסמינר הקיבוצים. סיבת המעבר המוצהרת הייתה תפקיד שקיבל כעורך דין בפקיד שומה חקירות בחיפה. עזבתי את הקיבוץ, והוא עזב את חולון לטובת מקום טוב באמצע. לאחר 19 שנה ושלושה ילדים, נפרדו דרכינו. כיום אני חיה באושר על הכרמל, עם בן זוגי גיל ארז, מהנדס תוכנה יליד חיפה, ועובדת כמנהלת חשבונות בחברת בנייה ותשתיות מהגדולות בארץ".
קראו גם: >>>
איך נולד הספר 'ארץ לאיבוד'?
"הספר נולד לפני 16 שנים. באחד הימים כאשר באתי לאסוף את בני הראל מהגן, מצאתי אותו בוכה. הגננת אמרה שהצעצוע שהביא לגן הלך לאיבוד ולא מוצאים אותו. לאחר שנרגע מעט, הוא שאל אותי: אימא, איפה זה 'איבוד'? הספר הוא התשובה שלי לשאלה הזו שלו. כתיבת הספר נמשכה לסירוגין במשך מספר שנים ובתוכם כבר עלה הראל לכיתה א' ואובחן עם הפרעת קשב וריכוז מהסוג הפעיל. ההתמודדות הלכה ונעשתה קשה יותר ויותר. ראיתי איך הפעוט מלא קסם והדמיון שלי הולך לי קצת לאיבוד – משתבלל, נעצב, מתבודד שלא מרצון.
"הראל שבספר פוגש בארץ לאיבוד יצורים שבורים או אבודים או חסרים באופן כלשהו, וכולם עד אחד נלחמים על מקומם ועל ההכרה במשמעות שלהם בתוך החברה בה הם חיים למרות מצבם החסר".
האם גם את פצועה או שבורה?
"שנים חשבתי שהכול טוב ונפלא בחיי, אבל הפצע הפרטי שלי הוא בראשית החיים, מתחת לסף הזיכרון, ברגע בו נותרתי לבד בבית התינוקות, צורחת ומתפתלת בידיה של מטפלת שלא ידעה איך להרגיע. חוויתי את זה שוב במסגרת סדנה שעברתי. אני גם יודעת איזה כוח יש למקום הפצוע הזה, ואיזה מנוע מטורף הוא בחיים שלי".
מדוע פנית למימון ההמונים?
"ראשית, נושא השיווק. הפרויקט הגיע ליעד שהצבתי ב-11 ימים מתוך 30. הסיבה לכך הייתה בעיקר תמיכה מפתיעה ומשמחת שבאה מצד אישתו של יונה לרר וילדיו. לרר היה איש יקר ואהוב עליי מאוד, המנכ"ל האגדי של חברת י. לרר הנדסה, בה אני עובדת. הוא נפטר מקורונה בינואר שעבר, זמן קצר לאחר שתרם סכום כסף נכבד למחלקת הקורונה בבית החולים רמב"ם, אותה מחלקה בה נפטר. לא הספקתי להגיש לו את הספר, והחלטתי להקדיש לו אותו".
