יום זכרון נוסף, 74 במספר למדינת ישראל. ועדיין, האחים השכולים ממשיכים להמתין ולקוות לחלום שעוד לא התממש.
הכנסת שוב מאיימת להתפזר, והצעות חוק להכרה במעמד האחים השכולים שמונחות על השולחן צפויות להידחות. פעם נוספת נחזור לחזר אחרי חברי כנסת ומחוקקים שיובילו הצעת חוק להכרה באחים השכולים. שוב נצטרך להסביר בכל פעם מחדש כי לא כסף ולא זכויות אנו מחפשים, רק מעמד.
צדוק אחי ז"ל נהרג בשנת 1978. רק אחרי שנים רבות של הדחקה, התחלתי להכיל את האובדן, לעכל את הכאב ולבכות. שנים רבות הייתי בן להורים שכולים. השכול היה שייך להוריי, לא לי.
כולם ציפו ממני שאשמור על ההורים, שאהיה חזק עבורם, לא לבכות, לא להכיל.
בשנת 2007 יזמתי והקמתי את עמותת "לנצח אחי" לאחים שכולים עם עוד קבוצת אחים. המטרה הייתה לתת שיהיה לנו מקום לרגש ולכאב, מקום המכיל את הכאב המודחק.
לראשונה הרגשתי שיש מקום ובמה לכאב, לאובדן, יכולתי לבכות ולהזדהות עם אחים אחרים כמוני.
יזמנו מאות ידיעות בתקשורת המשודרת והכתובה, והצפנו את הכאב ואובדן האחים השכולים. ועדות רבות קמו ביוזמתנו או השתתפותנו וכולם סיכמו שיש צורך מהותי לתת מקום לאחים השכולים. אז סיכמו.
לפני שנה הצטרפתי ליד לבנים ונבחרתי ליו"ר ועדת שיקום ורווחה של הארגון. יחד עם הנהלת הארגון אנו מגיעים לחברי כנסת ושרים כדי לקדם הכרה במעמד האחים השכולים.
וכך כתבתי לאחי צדוק: "צדוק אחי, עייפתי. עזור לי, תן לי כוחות נפש לשמור על אמא שעברה את גיל הגבורות. אין לי אותך לעזור לה. היית לי אח, חבר ושותף עד שנהרגת בגיל 21 בלי לתת לי סימן, בלי להתריע, פשוט הלכת ולא חזרת. היום אחרי 44 שנים אני שומע בנשמה את קולו של אבא שקרא 'צדוק הלך, אין יותר צדוק', ואת אמא זועקת 'צדוק, למה הלכת? רוצה לראות את הפנים שלך'.
כן, גם היום אחריי 44 שנים במהלך כתיבת שורות אלה, אני בוכה ולבד. מותך לקח ממני כוחות נפשיים ואתה הענקת לי כוחות מטורפים לעזור ולתמוך במשפחות שכולות, להוביל מהלכים חברתיים למען הזולת.
לאחרונה הצטרפתי לסייע ליו"ר ההסתדרות לחבק את המשפחות שכולות שלא קיבלו מענה רגשי מהממסד. כפי שחתמת במותך על תואר "אח שכול ומשפחה שכולה" כך חתמת בצוואתך שאעשה את העולם לטוב ומכיל יותר בכלל ולמשפחות השכולות בפרט".
קראו גם: >>
פורסם לראשונה: 13:05, 03.05.22